מספר בר-אוריין יקר: הסיפור החל מאז שבני הגדול שליט"א התייצב על מפתן הקבלה לישיבה קטנה. הוא התקשה להתקבל למקום שליבו חפץ.
חשבתי – אך מקרה הדבר.
כאשר זה חזר על עצמו בשאר הילדים, בין בישיבה קטנה ובין בישיבה גדולה – הבנתי שמדובר בתופעה עקבית. למרות שלא היה לי עבורה הסבר, והאמת: עדיין אין לי.
ואם תאמר, כנראה מדובר בילדים חלשים, אז ממש לא. להווי ידוע שגם זה שמוכר בסביבת מגוריו כעילוי של ממש, התקשה במשימה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר אנשים בישיבות היו מתנצלים בפני על המצב, הייתי משיב להם בכל הרצינות: אין זה אשמתכם, אני מכיר שמדובר ב'גזירה' שנגזרה עלי משמים.
לפני כעשר שנים סיים אחד הילדים את מסגרת לימודיו, בה לא זכה להכרה כמיטב השקעתו וכישוריו. השתא, לאחר שבעה עשר בתמוז פגשתי את איש החינוך שהיה מופקד עליו, שהתעניין במצבו ומבין ריסי עיניו ניכר היה שהוא 'מודה ועוזב'…
פגשתי את הבן וסיפרתי לו: "פגשתי את הרב…" אולם נדהמתי להבחין שהבן בקושי זוכר את שעבר עליו באותה תקופה.
"אבא, אתה עדיין זוכר זאת?!" – תמה בקול
מאחר שמדובר בימי בין המצרים, נשאתי עיני לאבא בשמים ואמרתי: "אבא, אנחנו, הבנים שלך, כבר לא זוכרים את כל הצרות שעברו עלינו. גלות באה וגלות הולכת, דור הולך ודור בא. אבל אתה – אבא – כן זוכר כל צער וצער שעבר על כל אחד ואחד ממיליוני היהודים שבכל הדורות. אז אנא, גאל אותנו כבר"!…
(הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש דברים תשע"ח)