"עשרים וחמש שיחות שלא נענו" קידמו את פניי בגמר מסיבת סיום לתלמידים בת"ת. עשרים מתוכן היו מיהודי חשוב, דרשן ומגיד מישרים. התקשרתי אליו חזרה. בראשית דבריי התנצלתי והסברתי לו שהסלולרי לא היה עליי במשך זמן המסיבה…
הוא מצידו ניגש תיכף לעניין ואמר: "אני חייב את עזרתך בדחיפות. יש ארגון שמארגן מדי שנה יום כיף לילדים מתמודדים יחד עם כל בני המשפחה, במטרה לשחרר את כל המשפחה מהמתח המלווה אותם במשך השנה כולה. בתוכנית יש גם דרשה מיוחדת שלי בסוף הערב אחרי ארוחת ערב מפנקת. בהפתעה גמורה נבצר ממני להגיע ואני חייב מחליף! אני לא יכול לאכזב את הילדים והמשפחות, שכל כך מחכים לרגע הזה!".
הייתי המום מהבקשה והשבתי לו: הרי אני מקסימום מספר סיפורים יפים לילדים, אבל לרתק ילדים ומשפחות שלמות זה ממש לא המקצוע שלי! הוא התעקש ואני ניסיתי לסרב שוב ושוב מתוך פחד שאינני מתאים לדבר, אך הוא בתחנוניו הציע שישלח מונית שתאסוף אותי מעיר מגורי וגם תחזיר אותי. בסיכומו של עניין הסכמתי, וכעבור שעתיים הגיעה מונית לאסוף אותי.
מרוב לחץ שכחתי את כל הסיפורים ששגורים תדיר על לשוני. ניסיתי להיזכר בסיפור אחד, אבל מרוב פחד לא נזכרתי. עודי מתפתל ומבקש מה', שיעזור לי עם התוכן, אומר לי הנהג: "בבקשה כבוד הרב, הגענו לאולם".
צעדתי בפחד אך בדביקות בה', שירחם על הקהל הקדוש וישים דברים בפי. עם הכניסה לאולם המפואר ניגש אליי יהודי ואמר: "אתה הדרשן המחליף?! ברוך הבא! אני מקווה שלא תהיה פחות טוב מהדרשן הקבוע!"… עכשיו הרגליים כבר החלו לרעוד מהלחץ, שהם מצפים ממני להיות טוב כמו המומחה, שאותו אני מחליף…
הרגליים רועדות והוא אומר לי: "בוא, עלה לפודיום!". מעודי לא שמעתי על המילה 'פודיום', אבל הבנתי, שזה לעלות לבמה… ראיתי שאת הבמה מפארת להקה שלימה המורכבת מעשרות נגנים בכלים שונים. אני עדיין מסוחרר מהמחזה, ומישהו הציג את עצמו כמנצח התזמורת, ושאל: "אילו מנגינות הינך רוצה שילוו את הנאום שלך?!".
מעודי לא שמעתי על דבר כזה! השבתי לו שהוא יבחר איזה מנגינה שהוא מחליט. הוא התעצבן והסביר בנימת כעס עצור: "אתה צריך להגיד לי אילו מנגינות לנגן עבור קטעים של הנאום שלך!". שוב ביקשתי שהוא יחליט עבורי, ושוב הוא הסביר לי שאני אומר והוא רק דואג לביצוע! מאחר שסירבתי לבחור את המנגינה, נאלץ הוא לבחור בעצמו.
התחלתי לדבר מבלי שידעתי רגע קודם מהו המשפט הבא העומד לצאת מפי… הקהל צחק ובכה ושוב צחק ושוב התרגש ושוב התחזק, ואני רק דבוק בה' אחד וברחמיו המרובים.
כשסיימתי לקול מחיאות כפיים סוערות, התברר שחלפה שעה ומחצה במקום ארבעים וחמש דקות כמתוכנן… אף אחד לא עצר אותי. המנחה עלה לבמה ואמר בהתרגשות: "כל שנה יש לנו הפתעה. השנה ללא כל ספק, הפתעת היום הוא הדרשן המחליף!". לאחר מכן ניגש אליי והודה לי באומרו: "תדע, שישנם כאן אנשים ששנה שלימה לא העלו בת צחוק על פיהם ואתה הצלחת לשחרר אותם מהלחץ היום יומי שהם מתמודדים אתו. יש לך מצווה גדולה".
אחרי הדרשה ניגשו אליי אנשים רבים להודות לי. לאחר מכן ניגש אליי אדם נוסף מהקהל, שהמתין שכולם ילכו. הוא שאל אותי האם אני מזהה אותו, והזכיר לי כי למדנו יחדיו בישיבה קטנה. כשראיתי אותו מלווה בבנו המרותק לכסא גלגלים, השבתי: מה קורה עם הבן? איך אתה מתמודד עם זה?
הוא הרכין ראש ואמר: "הבוקר לקחו את כל המשפחות לשיחת חיזוק אצל אחד מצדיקי הדור, כאשר בסוף הדרשה כל אבא קיבל יחידות עם הצדיק להכניס פתק לברכה. כשנכנסתי לצדיק, הוא אמר לי במפורש כי המחלה של בני באה בעקבות אדם שפגעתי בו, והוא עוד ממתין לבקשת הסליחה שלי…
"אמרתי לרב שאני כבר בן 40 ואיך אוכל לדעת מי זה? אך הרב אמר, שעליי לחשוב טוב ולפייס אותו! כל היום אני מנסה לחשוב במי פגעתי, אבל לא מצאתי אף אחד שעלול היה להיפגע ממני. אולי אתה יודע על מישהו שפגעתי בו?!"
בוודאי שאני זוכר! אמרתי לו. בבית הכנסת סמוך לישיבה היה יהודי שמדי פעם היו ידיו מתעוותות בתנועות לא רצוניות (טיקים), ופעם ראיתי אותך חולף על פניו ומחקה את תנועותיו!
הוא פרץ בבכי אימים ואמר שהוא לא זוכר דבר כזה… הוא אמר, שברגע שראה שאני המחליף של הדרשן הקבוע, היה בטוח שה' זימן אותי עבורו, שאני אעזור לו למצוא במי פגעתי. הוא התחנן אליי שאנסה לאתר את היהודי על מנת לפייסו.
בדרך הביתה במונית עשיתי טלפונים כדי לאתרו, עד שמצאתי חבר שאיתר אותו, שכן שניהם היו באירוע משותף. שוחחתי עמֹו ואמרתי לו שיש יהודי שבנו חולה מאוד והוא מנסה לאתר אותו כדי לפייסו.
כאשר שמע את שם הפוגע, אמר בכאב: "הוא רצח אותי! הוא פגע בי עד עמקי נשמתי! חשבתי שיהיה לו שכל והמתנתי לו ביום חופתו שיבוא לפייס אותי, אבל הוא לא עשה זאת!!!". אבל מששמע על מצב בנו, התרכך ליבו ואמר: "אם בנו חולה, אז אני מוחל לו בלב שלם, ובזכות זאת שה' ישלח רפואה שלימה לבנו!!!".
תיכף התקשרתי לאבי הבן לבשר לו כי קיבל מחילה. הוא בכה מהתרגשות והודה לי מקרב לב. באותו שבוע עשה בנו בדיקות מקיפות וכל הצוות הרפואי החליטו פה אחד שהמצב של הילד מעולם לא היה טוב כל כך מתחילת מחלתו. על אתר הפסיקו את כל הטיפולים הקשים ושחררו אותו לבית תוך מעקב אחת לחודשיים, ומצבו הלך והשתפר. כיום חזר הילד ללמוד בת"ת כאחד הילדים וחזר לבריאות שלמה ברוך השם!!!
(גיליון 'פניני עין חמד', מעובד מתוך גיליון 'טיב הקהילה')