סיפר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל סיפור ששמע מבעל המעשה עצמו, אשר זכה להיות בן בית גם אצל בעל ה'קהלות יעקב' זי"ע וגם אצל בעל ה'אגרות משה' זי"ע, וכדלהלן:
פעם אחת הוטלה עליו שליחות מבעל ה'קהלות יעקב' זצ"ל אל הגאון רבי משה זצ"ל בענין חשוב מאד. הואיל והוא שליח נאמן, לא גילה לי במה הענין, אך אמר לי שהיה זה ענין ציבורי מאד חשוב, שהטריד מאד את מנוחתו של רבנו הקדוש הסטייפלר, והוא בקש משליח זה הנוסע לאמריקה שיכנס אל רבנו בעל ה'אגרות משה' ויגיד את הדברים בשמו, ישטח לפניו את פרטי הענין ויבקש ממנו שיתערב ויעשה כל מה שביכלתו לעשות.
הוא נסע, ומיד כשהגיע לארה"ב דבר ראשון הוא נכנס אל הג"ר משה זצ"ל ואמר לו: "אני בא עכשיו מארץ ישראל מבני ברק, הסטייפלר בקש ממני למסור כך וכך…" ומסר כל פרטי הענין, ושהסטייפלר מבקש שהוא יעשה מה שהוא יכול.
כשגמר השליח לספר, הוציא מכיסו את עיתון 'המודיע', ששם היה מסופר כל הענין, ואמר לפני הג"ר משה: "הנה, לא שהסטייפלר שלח, אבל אני ביוזמתי הבאתי עמי את העיתון, כאן יש את פרטי הענין בדיוק, ולכן אני מבקש שהראש הישיבה יקרא את זה".
אמר לו רבי משה זצ"ל: "איך האב שוין געהערט, איך האב שוין געהערט" – אני כבר שמעתי מה שאמרתם לי, אין צורך בזה. הוא לא אמר לשליח מיד את הטעם שלו, כדרך הצדיקים הגדולים שלא אומרים מיד את הטעם האמיתי שלהם בענין. גם החפץ חיים היה עושה כך, הוא לא היה אומר מיד את הטעם.
כאשר שמע זאת השליח, אמר לרבי משה זצ"ל: "אבל יתכן שלא סיפרתי הכל, יתכן שכאן מסופר יותר". השיב לו רבי משה זצ"ל: "מה ששמעתי גם מספיק לי". התעקש ההוא ואמר לרבי משה: "אולי בכל זאת?"
כאן רבי משה זצ"ל כבר לא היה יכול יותר, ואמר לו: "ברוך ה', כבר שבעים שנה שאני לא מחזיק עיתון ביד! אם אני אחזיק ואקרא עיתון, אני לא אוכל לפסוק שאלות! אין לי את הזכות לפסוק שאלות! כשאני פוסק שאלות, אני צריך להגיד לכל שואל מה התורה אומרת, וברגע שאני קורא בעיתון חרדי, כמובן אני מושפע מהדברים שהכותב כתב, ואז הדעת שלי היא כבר לא דעת תורה!"
(הגרמי"י שיינערמן, 'אהל משה' ויקרא)