וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן (ויקרא ט, ב)
סיפר הרב יהודה לייב ציוויאק ז"ל, שניהל את הלשכה של "בית מדרש גבוה" בבורו-פארק: במועד מסוים נסינו להנהיג קצת "סדר" בלשכת הישיבה, מכיון שרבנו היה עמוס מדי, ועבודתו למען "בית מדרש גבוה" סבלה מהפרעות, שכן עשרות ואפילו מאות(!) קריאות טלפוניות הגיעו אליו מדי יום ביומו. הסברנו, אפוא, לאיש אשר על הקו שראש הישיבה עסוק עכשיו, אולי יואיל להתקשר בשעה יותר מאוחרת. אולם ברגע שהוא זצ"ל הרגיש בכך העיר לנו בהתמרמרות: "היתכן, יהודי מצלצל ואומרים לו שינסה שנית יותר מאוחר?! ראשית – אולי באמת העניין נחוץ ודחוף; שנית – היכן כבוד הבריות? אם יהודי פונה בטלפון – חייבים לענות לו מיד!"
ומה עושים כשמגיעים שני צלצולים בבת אחת? גם לכך היה לו פתרון. יש במשרד שני מכשירי טלפון, וראש הישיבה מדבר בו זמנית בשניהם, עם שני בני אדם בבת אחת…
אכילה מהולה במרורים ולענה
אף בני ביתו, בראותם את רוב עמלו יומם ולילה ללא מנוחה, ומתוך שרצו לשמור על בריאותו, ניסו פעם למנוע אנשים מלהכניס אליו בזמן שהוא סועד ארוחתו, כדי שינוח קמעא לפחות באותם רגעים מעטים. אולם הוא לא הניח להם. משהרגיש שאי-מי יושב בחדר הסמוך, שאל: "מדוע אין מניחים לו להכנס?!" וכאשר זוגתו הרבנית ע"ה טענה כלפיו: "הרי טרם אכלת היום, והשעה מאוחרת?!" השיב לה לפעמים בכעין התנצלות: "הלא כך קיבלתי מאבא (הכוונה לחותנו הגרא"ז), כשיהודי זקוק לך אסור לדחות אף לרגע, שלא יקרה חלילה כמעשה דנחום איש גמזו…"
כאשר ביקשו לנתק את מכשיר הטלפון בדירתו לפחות בשעה שהוא סועד ארוחותיו, שלא יטרידוהו אז דורשיו המרובים, הרגיש מיד בשקט הבלתי-רגיל ותמה עליו, וכשנודע לו שהוציאו את ה"תקע" לא הסכים לכך: "וכי לשם שעשוע פונים אלי, הלא בטח הם צריכים לי". מאז ואילך נהג לבדוק כמעט לפני כל סעודה, האם לא ניתקו חלילה את הטלפון…
כה התגלגלו הדברים, שאף בזמן ארוחותיו מוקף היה תמיד באנשים שבאו אליו עם בעיותיהם, ואכילתו ברוב הימים מהולה מרורים ולענה מצרותיהם של ישראל. הוא התעמק כל כך בעניינים שלהם, עד שלעיתים תכופות שכח מן האוכל לחלוטין, והיו צריכים להזכיר לו… פעם ארע שלאחר שגמר סעודתו, והרבנית הגישה אל השולחן "מים אחרונים" לברכת המזון, מרוב ששקע במחשבות שאל בחיוך כשראה את המים: "ומה עם האוכל גופו?"
הוא פשוט לא זכר, כי למעשה הוא כבר סעד והשלים ארוחתו…
ארוחת בוקר ביום חול רגיל
הג"ר שאול קראוויטץ ז"ל, תלמיד חכם חשוב מחניכי ברנוביטש, תיאר פעם מתוך חוויה אישית קטע קצר מן ההווי בבית רבינו – הווי של יום חול רגיל כפי שראו עיניו.
"באתי אל מעונו", סיפר, "לפני הצהריים כדי לבקש שימליץ עבורי אצל רופא מגדולי המומחים. עקרת הבית הרבנית ע"ה אמרה לי שראש הישיבה סועד רק עכשיו ארוחת-בוקר וביקשה שאמתין בפרוזדור. אולם לפתע נפתחה דלת החדר שישב בו והוא הבחין בי. מיד קרא שאכנס ללא-דיחוי, כי בודאי זקוק אני לעזרתו, וחלילה לדחות אף לרגע…
"כשנכנסתי ראיתיו יושב, לפני עיניו מונח ספר משנה ברורה פתוח שמעיין בו, ולצדו יושבים אצל השולחן שני רבנים מפורסמים (אחד מהם היה הגאון רבי מרדכי סאוויצקי זצ"ל מבוסטון). יחדיו דנים עמו איך לנהוג במשלוח גדול של בשר בלתי-מוכשר, בשווי רבבות דולרים, שנשלח משיקאגו לניו-יורק, ושלא כצפוי התעכב בדרך יותר מג' ימים. יש מקום לשקול, דיברו ביניהם, אם הקירור במכונית מספיק כדי שיוכלו עדיין למולחו כעת ולהכשירו, והמקרה כנזכר כרוך ב"הפסד מרובה".
"בעיצומו של הדיון המסובך, והארוחה, והעיון במשנה ברורה, שאלני רבינו לחפצי. כשמעו במה מדובר, ביקש מתלמיד שנכח בחדר לחייג בטלפון אל הרופא שצריך להמליץ בפניו עלי. ביקש הלה לחפש בספרים את מספר הטלפון של הרופא בבית, אך ראש הישיבה ציטט באזניו את המספר מזכרונו, וכאשר לא נענה בחיוג זה, אמר שבוודאי הרופא שוהה כעת בקליניקה שלו, וציטט שוב מן הזכרון את מספרו השני. ברגע שנוצר הקשר, דיבר עמו קצרות בחום וברגש, כעושה מצוה, והעניין שלי סודר על הצד היותר טוב".
מפקיר עצמו
כיוצא בזה סיפר תלמיד רבינו הג"ר שמעון הירש: באתי פעם אל ראש הישיבה קרוב לחצי הלילה, בענין סיוע לחולה, וראיתיו מפקיר את עצמו לחלוטין כדי לעזור לזולתו. דלת דירתו היתה פתוחה לרווחה. אנשים לעשרות נכנסו ויצאו אחד אחרי השני. העפתי מבט לעברו והבחנתי ששפתיו כחולות מרוב מאמץ ורעב.
אפס כי למרות שאזלו כוחותיו, לא חדל אף רגע מלפעול: ניהל שיחות טלפוניות, השיא עצות לשואלים ועזר לנזקקים, איש איש וענייניו, מבלי להיעצר.
(מתוך 'אש התורה')
נם אני עושה מבחני דירשו ………