הרב צבי וינברג
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (דברים א', א')
כתב האור החיים הקדוש: "אמרו בגמרא (יומא יט:) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר 'ודברת בם' – ולא בדברים בטלים, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה.
"והודיע כאן הכתוב כי משה רבינו עליו השלום – אלה הם הדברים אשר דיבר כל ימיו מעצמו, לבד הדברים אשר צווה מה' לדברם, הא למדת שקיים 'ודברת בם', ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולם דברי תורה וחכמה ומוסר", ע"כ.
בס' 'תפארת שלמה' עה"ת הקשה ע"ז, שהרי משה רבינו ע"ה, בן שמונים שנה היה קודם שקיבל את התורה, ומלך בכוש ימים רבים, ואיך כל ימיו לא דיבר רק דברי תורה ולא דברים בטלים?
וכתב: "הנה זה הוא ענין סוד ליראי ה' ולחושבי שמו, אע"פ שעוסקים ומדברים בדברי עוה"ז, מ"מ מחשבתם קשורה ודבוקה בהשי"ת ברוך הוא כל הימים, וכל דבריהם בקדושה".
וענין זה אמר המגיד ל'בית יוסף' (מגיד מישרים פר' ויקרא): "תדיר תהא מחשבתך דביקא באורייתא אוף בעידן דאת ממלל עם בני נשא ובעידן דאת אכיל ושתי".
וכ"כ ה'נפש החיים' (שער א פ"ח): "שגם באותה העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש, עכ"פ ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה".
ובתולדות הרד"ל (הגאון רבי דוד לוריא זצ"ל – נדפס בתחי' פירושו לפרד"א) מובא עליו, שהשי"ת חננו בכח נפלא, אשר עם כל עוצם טרחו ועמלו בחסדים ובביקור חולים וכיוצ"ב, עכ"ז היו רעיוניו ומחשבתו קשורים גם אז בענין התורה, כאשר היה ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו, שתמיד באמצע עסקי החסד שהיה עושה, היה מפסיק לחפש כרגע בבבלי או בירושלמי או בפוסקים מקום העיון שהרהר אז.
ובהערה שם (אות יב) מובא: "ועיני ראו בבואו מאהליב על דבר ענין טובת הכלל, בעת אשר כל חכמי וגבירי מאהליב עטרוהו מסביב לטכס העצה עמו, פנה באמצע מאיתם על רגעים אחדים, ובא אלי בהתפעלות רבה, על החידוש הנפלא שעלה אז פתאום ברעיוניו, בהא דפ"ק דקידושין (ו.) באיבעיא להו מיוחדת מהו וכו', שמכוון שם י' לשונות, והם מכוונים ע"פ יסודות הזוה"ק לעשר ספירות אחת לאחת.
(קב ונקי)
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב וינברג
כתבו ל: [email protected]