וירעו אותנו המצרים
"וירעו אותנו", ולא "וירעו לנו". פרש האלשיך הקדוש זצ"ל, שעשאונו רעים. החטיאונו ודרדרונו לתהום מ"ט שערי טומאה. וכשם שענין זכירת יציאת מצרים, הוא להפקת לקחיה לדורות עולם, יש להתבונן גם בזה ולהפיק הלקח: איך יכלו המצרים להשפיע בזמן כה מועט על צאצאי שבטי קה, בהם המונים שעוד זכרו את יעקב אבינו עליו השלום, בחיר האבות, ולהביאם לשפל המדרגה? והלא כתב ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל (שמות ג', ח') שבמצרים ירדו למ"ט שערי טומאה, ובדורות האחרונים עלולים להגיע לשער החמישים, רחמנא לצלן. עלינו ללמוד מניסיונם המר של אבותינו, ולהציל נפשותינו.
נזכיר פסוק, ונתבונן בו. אמר הכתוב: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג'). כתב רש"י הקדוש: 'מגיד שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל'. איך יובן? בפרט שב'תורת כהנים' מסיים: 'ומנין שישיבת ישראל גרמה להם', למצרים, שהתקלקלו כל כך, שנאמר: 'אשר ישבתם בה'!
ופרש ב'שם משמואל' (אחרי, תרע"ד), שעיקר מאמצי היצר הרע להחטיא את ישראל. וכמו שאמרו (סוכה נב ע"א), שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם. אבל איך ישפיע על ישראל קדושים? עמל הוא להחטיא ולסאב את הגויים הדרים במקומם של ישראל, והם הרי מתמכרים לו מרצונם, ואז "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (תהילים ק"ו, ל"ה). וכתב: 'וכבר פרשנו שלאו דווקא שהתערבו עמהם וראו בפועל מעשיהם הרעים, אלא אפילו היו סגורים נמי, כי אומות העולם מקלקלים את האוויר במעשיהם המתועבים. כי אפילו מחשבה נחקקת באוויר, כמו שכתב הרמ"ע ("עשרה מאמרות", מאמר הנפש ב', ח'). וכמו בגשמיות, שהשואף לקרבו אוויר מושחת משחית את גופו'. [ויעוין להלן, מאמר: אני ולא מלאך].
שמעתי מפי הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל – וכאן המקום להחזיק טובה אחת מני אלף אלפים ורבי רבבות, לאדוני אבי מורי ורבי זכר צדיק לברכה. רבים מחברי נסעו לטיולי חול המועד, הלכו לביקורים משפחתיים. אותנו לקח אבא לביקורים אצל גדולי ישראל גאונים וצדיקים, להתברך מפי קדשם. לשמוע שיחותיו הנלהבות של רבי אליהו לופיאן, ורעיונותיו המרעישים של רבי חיים שמואלביץ, ועוד.
הכלל, רבי אליהו סיפר, שבבחרותו למד בלומז'ה, אצל הגאון הצדיק רבי אליעזר שולביץ זצ"ל. בתווך, בין בית המדרש ותלמוד התורה, היה מבנה בית החולים. הרופאים ועוזריהם עשו מלאכת קודש, ולא ראו ברכה ביגיעם. כל חולה שהובא, הסתבך מצבו ולא ארכו הימים ונפטר. החלו רינונים שהרופאים אינם מומחים, הצוות מתרשל והתרופות אינן מתאימות. ההתמרמרות גאתה, ומוורשה הבירה נשלחה וועדה לחקור עד תום. חברי הוועדה עשו מלאכתם נאמנה, חקרו ודרשו והגישו ממצאיהם: הרופאים מומחים והצוות מסור. האבחונים מדוייקים והטיפול נכון. התרופות מועילות, והחולים מתים…
הכיצד? כי קירות העץ, הלוחות והקורות, ספוגים חיידקים מעשרות ומאות מחזורי החולים. וכשבא חולה שגופו חלש וחסנו פגיע, מסתבך מצבו שבעתיים עקב חיידקי המחלות שחודרים לגופו. ההמלצה הייתה חד משמעית: לשרוף את הבניין ולהשמיד את חיידקיו, ולבנות בית אבנים חסון, וכך נעשה.
ואמר רבי אליה: שנינו (נגעים פי"ב מ"ו) שאם יש קיר משותף בין דירת הצדיק ודירת רשע, ונראו נגעי בתים בצדו של הרשע עקב עוונותיו, שניהם חולצים את האבנים ומביאים אבנים אחרות. "מכאן אמרו: "אוי לרשע אוי לשכנו". ומדוע? כי עברה יוצרת נגיפים וסילוק שכינה. וכמו שאמרו (סוטה ג ע"ב) שבתחילה, קודם שחטאו ישראל, הייתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד [בביתו (רש"י)], כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם [מלבוא לביתם, שאינו יכול לראות בעברות שבביתו (רש"י)]!
אברהם אבינו היה 'מרכבה לשכינה' (רש"י בראשית י"ז, כ"ב). אבל כל זמן שהיה עמו לוט, היה הדיבור פורש ממנו (רש"י שם י"ג, י"ד)!
בספר 'קרבן עני' (דברים ד"ה והענו) מסופר, שפעם נסע אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, עם בעל העגלה הנוכרי אלכסיי, שידע להוקיר את איש האלוקים כהשגתו. הלא חווה אין ספור נסיעות בקפיצת הדרך. עברו ביער, ולפתע עצר את הסוסים ואש זרה בערה בעיניו. הודיע לבעל שם טוב שהוא עומד להורגו. בשלווה השיבו שיעשה כרצונו, אך לא כאן. ייסע מעט להלן. נסע, ועצר שוב קם והתנפל לרגלי הבעל שם טוב לבקש סליחתו. אינו יודע מה היה לו. אמר הבעל שם טוב: "מקום זה היה מיועד לפורענות, כי שם רצח קין את הבל" (והובא גם ב'כנסת יחזקאל' ריש לך-לך).
ועל דרך שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב מ"ט, ב), שרבותינו הוזהרו שלא לעבור במקום בו הרג אדם את הנפש, ומאותו יום כל מי שעובר שם מסתכן בנפשו. ומעין זה בספר שבחי הבעש"ט (עמוד קמו), שביער הסמוך לכפר טשארטיא נהרגו כמה יהודים, והבעל שם טוב נסע לשם להבריח הקליפה של רציחה, והזהיר את בני פמלייתו שהמשרת הנוכרי ירצה להרגם, ועליהם לעמוד על המשמר. וכך היה, והמשרת אמר בשפתו: "השד נשך אותי". וכן כתב הגאון הקדוש רבי ייב"י מאוסטראה זצ"ל בבאור הכתוב: "יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה' רדפם" (תהילים ל"ה, ו'), הוא המלאך שנברא מהעברות שנעשו באותה דרך. וזהו שנאמר: "יתיצב על דרך לא טוב", שנעברה בה עברה ועל ידה "רע לא ימאס" (שם ל"ו, ה').
וסיפר הצדיק רבי יהושע מבעלזא זצ"ל (אוצר יד החיים הקדמה אות ז'), ששמע מאביו הצדיק השר שלום מבעלזא זצ"ל, שבנוסעו לחתונת בנו הצדיק רבי משה זצ"ל, סר להתפלל בבית כנסת ישן בן שמונה מאות שנה, וראה שאינו משפיע עליו לטובה. חקר ודרש אצל הזקנים, ואמרו שקיבלו מאבותיהם, שהבונים היו כופרים. והגאון הקדוש מוילנא זצ"ל אמר (לקוטו על האידרא קדישא, נסע ה"ב ב'), שלפיכך יצא רבי שמעון בר יוחאי עם בני חבורתו לשדה, "כי לא רצו שיהיה בבית שהוא מעשה ידי אדם, שמא נעשה בו מעשה שלא בכוונה קדושה, וכל שכן איזה איסור!".
בספר 'שפתי צדיקים' (פרשת אמור) מסופר, שהרבי רבי ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל, שבת בבית עשיר אחד, ובני המקום נהרו לשולחנו הטהור, ולא היה יכול לומר דברי תורה. חקר ומצא שלפני כן התגורר שם אדם רשע.
והצדיק רבי שמואל משינאווא זצ"ל, סיפר ('רמתים צופים', נח) שנסע עם רבו, הרבי בונים מפשיסחא זצ"ל, לעיר גאוורטשוב, וכשהניח טלית ותפילין אמר: "לפעמים קשה להתפלל במקום זה, והולכים להתפלל במקום אחר. אך לא זו הדרך, כי המקום יתבע אותך: אדרבה, מדוע לא תיקנת אותי". והיו הדברים סתומים וחתומים. בשובו לביתו סיפר, שלא היה יכול להתפלל שם, ומחמת טענה זו עזרו ה' שהתפלל טוב כדרכו. וחקרו ומצאו שאותו בית היה שייך לגוי.
זהו שאמרו רבותינו – גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל ("כסא דוד", דרוש ד' לשבת כלה) בשם קודמיו – "שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר (ריש תהילים): 'ובמושב לצים לא ישב'" (אבות פ"ג, מ"ב). היינו שבאותו מקום ישבו לצים וטמאוהו, ומכוחם אין ביניהם דברי תורה. ומכח זה אסר הגאון הקדוש מטשיבין זצ"ל ("דובב מישרים" ח"ג סימן ט"ו), לשכור אולם תיאטרון מרווח לתפילות הימים הנוראים.
כמה יש לנו לראות להסתופף בבית ה', בתים שמגדלים בהם תורה ותפילה והם מלאים וגדושים בקדושה המסייעת להתעלות בעבודתו יתברך. וכמה יש לנו להתרחק ממקומות בהם נעברה עבירה ומועדים להחטיא את האדם.
ונספר –
כשיסד ה'אמרי חיים' זיע"א את השיכון לפליטי שואה חסרי כל, נסע לארצות הברית, ושהה בה שנתיים ימים, בניסיון להשיג תרומות לבניין הקריה ומוסדותיה. הוא עצמו עבר תקופה לא קלה בגטו גרוסוורדיין, בבריחה לרומניה ובשהיה הבלתי חוקית בה. גם צעיר לא היה, ובפקודת הרופאים טייל בכל יום בשדרה שליד האכסניה. משמשו נשא כיסא מתקפל, וכשתש כוחו היה יושב ומחליף כח, וממשיך בהליכתו.
יום אחד העיר המשמש: "מדוע עלי לשאת כיסא? הרי לכל אורך הדרך מוצבים ספסלים!"
אמר הרבי: "לא ידעתי שקשה לך. מעכשיו, אני אשא את הכיסא!"…
"לא ולא", מיהר לענות, "רק תמהתי"…
התרגש הרבי: "שאני אשב על ספסל בשדרה?! היודע אני מי ישב עליו, כיצד נהג ומה חשב?!"…
(מתוך 'מקרבן לתורה' – פסח)