"וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם" (שמות ל"ה, י')
המאבק על שמירת השבת בפתח תקוה
בשנת תשמ"ו כאשר רעשה הארץ על פרצת השבת בעיר "פתח תקוה", כאשר פתחו שם בעיצומה של שבת קודש את קולנוע "היכל", ויצרו בכך תקדים מסוכן יצאו רבני העיר ובראשם הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ"ל למאבק חסר פשרות בענין.
במשך חדשים ארוכים נערכו מידי שבת בשבתו הפגנות סוערות ברחובה של עיר, כאשר אלפי ישראל מביעים את הזדעזעותם ומחאתם על חילול השבת בריש גלי.
מאבק ממושך זה היווה בעצם מאבק על צביון העיר פתח תקוה כולה, שהתקדים המסוכן היה עלול לפרוץ לחלוטין את קדושת השבת ברשות הרבים שלה.
רבינו זצ"ל נרתם למאבק הזה במלוא כוחו, וחיזק רבות את רבה הראשי של העיר – תלמידו, לעמוד על משמר הדת, ולא לנוח ולא לשקוט עד אשר תוחזר כבודה של השבת לעיר.
הוא לא הסתפק בכך, ואף הטריח את עצמו והגיע לשבות בעיר שתי שבתות, ובשבתות אלו היה אבן שואבת לתושביה היראים של העיר שזכו להתבשם מזיו תורתו, ואף נשא את המשא המרכזי בהפגנות שהתקיימו בליל שבת.
עובדת השתתפותו הותירה רושם עז בקרב תושביה החרדים של העיר פ"ת, והדבר נסך בהם עידוד רב להמשיך וללחום במערכה הזו בעוז, בראותם את החשיבות העליונה שאחד מגדולי וזקני ראשי הישיבות מייחס למאבק, בכך שלא שת ליבו לטירחה הכרוכה בשני ביקוריו בעיר.
בדרכו בליל שבת למקום ההפגנה מביתו של הגרב"ש סלומון, [שזכה לארחו על שולחנו במשך כל השבת] ליווהו אלפים מתושבי העיר בשירה וריקודים לכבודה של תורה.
להלן קטעים ממשאו של רבינו זצ"ל, אותו נשא בליל שבת קודש ברחובה של עיר:
עיקר המתנה של שבת אינה רק עצם השבת וסגולתה, אלא "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" [שמות ל"א י"ג], יש ב"אות" זו בינינו ובין הקב"ה יותר מכל. והיינו ה"מתנה טובה שיש לי בבית גנזי ושבת שמה", וע"ז אמרה הגמ' מכאן דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.
צורת השבת ומהותה היא "הברית" – "ברית עולם".
"ברית" בלי ידיעה ברורה בין שני בעלי הברית, איננה ברית שלום. ברית זו ומתנה זו מיוחדת היא אך ורק לעם ישראל, וזהו יחודו של עמנו ואנו משבחים על כך, ומודים לבורא עולם בתפילתנו "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לישראל עמך נתתו באהבה".
מאז ומעולם כשעמדו עלינו אויבינו, הרי תחילה גזרו על השבת, ברית מילה, ועל ברית תורה, על ג' בריתות הללו. ובכוונה רוצים הם לעקור את הייחוד והסגולה של עם הנבחר "והייתם לי סגולה מכל העמים".
אנו מתאספים כאן לכמה מטרות, האחת לתת כבוד לשבת, ולהכריז כי ברית זו שבין הקב"ה לעמו שהיא "אות גדולה" חביבה ומקובלת עלינו. אנו מתאספים לומר שבח והודאה על המתנה הגדולה שנתן לנו, ועל האות הגדולה שקבע בנו.
וכמו כן אנו נאספים למחות נגד אותם אלו שיישארו לדיראון עולם.
ואתם תושבי פתח תקוה, שהייתם מראשוני בוני הישוב, שומרי התורה מחוץ לגבולות ירושלים, הנכם כעת שומרי חומת היהדות הנתונה בסכנה איומה, הראתם כבר את גבורתכם ועמידתכם האיתנה על המשמר, חזקו ואמצו ואל תרפו, דעו שאתם נושאים את דגל אות הגדולה שהעניק לנו בורא העולם.
ואני חוזר ואומר לראשי ופרנסי העיר מה שאמרתי כבר, מדוע זה אתם יוצרים מצב, בו לעתיד לבוא בניכם ונכדיכם יתביישו וייכלמו בסבם, שהיה לו יד וחלק בדבר זה שהרי בוודאי יהיו הם בין אותם רבים החוזרים בתשובה לאבינו שבשמים, וכפי שראינו בעבר, שהרבה מהצאצאים של אותם אשר עשו חיל בשנאתן ומלחמתן נגד היהדות, חזרו בתשובה ולומדים תורה בישיבות.
אמרתי לכם שלא תגישו לי בשר או עוף שיש עליו שאלה
את הסיפור הבא אודות ה"סבא מקלם" סיפר רבינו זצ"ל, מפי סבו הגאון רבי נחום יצחק זצ"ל:
ה"סבא" רש"ז נהג כפי מנהגם של הרבה מגדולי ישראל, לא לאכול מבשר אשר התעוררה בו שאלה.
אירע לעת זקנותו שהתעוררה שאלה בקרב בני הבית אודות תרנגולת שמבשרה הכניסו אל תוך תבשיל המרק. המרא דאתרא הכשיר את העוף ללא כל פקפוק ולכתחילה.
בני הבית, ביודעם שלו ידע על השאלה שהתעוררה, לא יטעם ה"סבא" מן התבשיל הזה שהיה נחוץ לו מאד לרגל מצב בריאותו, העלימו ממנו את הידיעה.
כאשר הגישו מן התבשיל בסעודת השבת לרש"ז יצק ממנו לכפית על מנת לאכול, אך הנה מביט הוא ממושכות – ולא הכניס אותה לפיו. שוב עמד לאכול, ולאחר מבט ממושך החזיר את הכפית לצלחת ופנה אל בני הבית לאמור: "הלא אמרתי לכם שלא תגישו לי בשר או עוף שיש עליו שאלה"…
כשחזרתי על המעשה הזה בפני מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, המשיך ראש הישיבה זצ"ל לספר, הגיב בחוסר התפעלות, ואמר דאין בכך כל פלא, ואף הוא עצמו יודע להבחין בין כוס טבולה לשאינה כזו. ואף הסביר כיצד: הוא מנסה לצייר במחשבתו את שם הוי-ה על גבי הכוס, והיה אם לא יראו עליה אותיות השם בבירור, אות היא כי הכוס אינה טבולה.
"מן הסתם אף ה"סבא" מקלם עשה כן ומתוך כך ידע"… סיים בעל ה"אבן האזל" את דבריו…
(מתוך הספר 'נסיך ממלכת התורה')