"וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג', כ'. הפטרה לשבת הגדול)
כשנפלה אצל השלטונות היפניים ההחלטה לצאת למלחמה נגד ארצות הברית – השתנה היחס אל הפליטים תכלית שינוי. המתח ברחוב היפני גבר מאוד. האיבה כלפי האמריקנים הולידה איבה לכל בני 'הגזע הלבן' שהתהלכו בחוצות יפן, והיו עלולים להיות 'מרגלים פוטנציליים' לטובת ארצות הברית. הכת השלטת הלאומנית ראתה אותם כ'אויבים בכח', וחפשה דרך להוציאם משטחי יפן. החשדנות כלפי הפליטים היהודים, ניצולי החרב מאירופה, הלכה וגאתה ככל שהתקרב מועד המלחמה.
גבר ביותר הלחץ על הפליטים למהר ולצאת את יפן, שנועדה לשמש בעבורם רק תחנת מעבר, ולהמשיך בדרכם אל 'ארצות היעד' שלהם. אך בפועל לא היו כל 'ארצות יעד'. כל מדינות החופש נעלו את שעריהן, והתירו רק למתי מעט מהגרים – במספר אפסי כמעט – להיכנס לתחומיהן. אמנם בארצות הברית פעלו הגאון הגדול רבי אליעזר סילבר והגאון הגדול רבי אברהם קלמנוביץ, שעשו לילות כימים בפעולות הצלה, והרעישו עולמות במאמציהם להשיג אשרות כניסה לרבבות הפליטים חסרי הבית. הם זעקו את זעקתם באזני אנשי הממשל, הפעילו שתדלנים למיניהם, שלחו מברקי תחנונים אל לשכת הנשיא, גייסו את העיתונות, הפצירו ותבעו – אך שלטונות ארצות הברית הקשיחו את ליבם. דווקא באותם ימים, כשהמוני פליטים נואשים התדפקו על שערי אמריקה, הוחמרו יותר חוקי ההגירה והוקטנה מכסת המהגרים השנתית.
הדבר התבטא גם בקשיחות שגילתה שגרירות ארצות הברית ביפן, שבה היה ריכוז גדול של פליטים. מבין אלפי הבקשות שזרמו אליה – נענתה השגרירות רק למאות אחדות (כעשירית מבין המבקשים). מקבלי האשרות היו בעיקר פליטים, שהיו להם בארצות הברית קרובי משפחה מדרגה ראשונה, או ידידים בעלי השפעה, וכן רבנים וראשי ישיבות שהוזמנו לכהן במשרות תורניות, בישיבות ובקהילות אמריקניות (היתה זו במידה רבה, התשתית לכל עולם התורה המפואר, שצמח בארצות הברית אחרי השואה!).
בין אישי התורה הדגולים שזכו לקבל אשרות ונסעו בחודשים סיון – תמוז תש"א לארצות הברית, היו: רבי אברהם יפה'ן, ראש ישיבת נובהרדוק; רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת קלצק; רבי אליהו חזן; רבי יחיאל מיכל פינשטיין, חתנו של הגאון מבריסק ולימים ראש ישיבת 'בית יהודה'; רבי ישראל חיים קפלן, חתנו של המשגיח הגאון הצדיק רבי ירוחם ליבוביץ ור"מ בישיבת בריסק; רבי משה שצקס, רבה של לומז'ה; רבי ראובן גרוזובסקי, ראש ישיבת קמניץ; האדמו"ר ממודז'יץ רבי שאול ידידיה טויב- עם בני משפחותיהם.
כאמור, כל אותם גדולי תורה מופלגים, היוו אבן-היסוד בבנייתו של מרכז התורה החדש בארצות הברית, והם שהניחו את הנדבכים הראשונים להקמתו.
אולם כנגד כל מי שזכה לקבל אשרה, היו תשעה שלא זכו לכך. תקנה חדשה, שנתקבלה בסנט האמריקני בעצם אותם ימים, קבעה שכל אדם שיש לו קרובים בארצות הכיבוש באירופה, לא יורשה להכנס לארצות הברית. בכך נשמטו אחרוני הסיכויים מידי אלפי פליטים, שרובם ככולם הותירו אחריהם משפחות ענפות באירופה. השגרירות האמריקנית ביפן חדלה לגמרי לקבל טפסי בקשה להגירה. הצובאים הרבים על פתחיה התפזרו במפח נפש. אפילו במשרדי הקהילה בעיר קובה- ריכוזם של הפליטים- נתלתה הודעה רשמית מטעם השגרירות, כי אין לפנות עוד לפקידי השגרירות בענין אשרות כניסה לארצות הברית.
נושא מענין בפני עצמו, הוא אחדותם המופלאה של תלמידי ישיבת מיר – שהרגישו כולם כמשפחה אחת גדולה – שבאה לידי ביטוי בפרשה זו. חלק קטן מבני הישיבה הצליחו לקבל אשרות לארצות הברית, לפני שפורסמה התקנה המחמירה האחרונה. כשהתברר להם שמרבית חבריהם לא יזכו לאשרות, והישיבה כגוף שלם תאלץ להשאר ביפן – החליטו לוותר על ההגירה לארצות הברית, ולהשאר אף הם עם הישיבה. הרצון להשאר במסגרת הישיבה, להמשיך לחיות גם להבא באוהל התורה האהוב עליהם – גבר אפילו על הפיתוי המושך, להגיע סוף-סוף לחוף מבטחים, ולהגאל מחיי הנדודים והטלטולים. אף על פי שהעתיד ביפן היה מעורפל, ועמד בצל הפחד התמידי מפני גרוש- קשרו אותם בחורי חמד את גורלם בגורל הישיבה, לטוב ולמוטב.
כמוהם נהגו גם עשרות בחורים אחרים, שהצליחו לקבל אשרות כניסה לקנדה, בעקבות מאמצים רבים של ארגוני עזרה יהודיים בארץ זו. ארבעים ואחד בחורים זכו לקבל אשרות לקנדה, שנשלחו לקובה, וותרו עליהן. מספר מסוים של תלמידים זכו באשרות למדינה אחרת – פארגאוי שבדרום אמריקה – והחליטו גם הם שלא לנצלן. הישיבה נשארה שלימה ומלוכדת; ובאשר הלכה הלכו איתה כל תלמידיה.
וכמו תלמידי הישיבה – כך גם ראשיה; גם הם לא אהבו לנטוש את תלמידיהם ולצאת לארץ מבטחים בלעדיהם. הם היו אבותיה של משפחת 'מיר' הגדולה, ואב אינו זונח את ילדיו.
כך נהג המשגיח, הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שעוד בהיותו בקידאן שבליטא, בקיץ של שנת ת"ש, קיבל את סטריפקט לארץ ישראל. הוא אפילו לא נתן את דעתו לאפשרות לנצל אותו, ועם בני הישיבה כולם נדד ליפן. כך נהג גם ראש הישיבה, הגאון רבי חיים שמואלביץ, לאחר שידידיו בארצות הברית הצליחו להשיג עבורו ועבור משפחתו אשרת כניסה לשם. החלטתו היתה נחרצת: להשאר עם הישיבה. גם מברקים שקיבל מראשי 'ועד ההצלה' בארצות הברית – שבקשוהו לבוא ולהצטרף אליהם בפעולות ההצלה – נענו בשלילה. מחוייבותו הגדולה והעיקרית, היתה כלפי תלמידיו-בניו (והרי כל המלמד את בן חברו תורה- כאילו ילדו!).
כך מספר על הענין הגאון רבי אברהם קלמנוביץ, בירחון 'הפרדס', תמוז תש"א:
"להבין מה זו ישיבת מיר והצלתה – נחוץ להודיע עד כמה גדולה מסירות נפשם בתורה, ועד כמה אחוזים הם זה בזה. הר"מ הגאון רבי חיים שמואלביץ שליט"א (חתן הגרא"י פינקל) אשר הוא ביפן- הוא ומשפחתו כבר קיבלו שם הוויזות לאמריקה, וקראתיו כמה פעמים על ידי טלגרמות, שימהר לבוא לעזרתנו, בתעמולת ההצלה הקשה למדי, והשיב כי לא יכול לעזוב הישיבה לעת כזאת אף לשעה. וזה עתה בא אליו הקונסול האמריקאי ואמר לו, שאם לא ימהר לנסוע מיפן, יבטל ויפסיד את הויזה שלו ושל משפחתו. והשיב: 'יעבור עלי מה שיעבור, אני על משמרתי אעמודה ולא אוכל לפרוש מהישיבה, כי אם עם הישיבה יחד אסע!'".
במשך כל אותה תקופה, כאשר מאות הבחורים הגו בתורה בשקידה עצומה ובהתלהבות האופיינית למיר- לא נחו ראשי הישיבה ולא שקטו על שמריהם. היה ברור להם, כי לא לאורך זמן יתירו להם השלטונות לשבת בארצם, והדאגה לעתידה של הישיבה פעפעה בהם ללא הרף. שוב ושוב פנו אל ידידי הישיבה בארצות הברית, ביקשו ותבעו שיפעלו בכל כוחם, למען השגת אשרות כניסה אמריקניות לבני הישיבה. במכתבו לאחד מידידי הישיבה, הרב וקסמן מליקווד שבארצות הברית, כותב הגר"ח שמולאביץ כדלהלן:
"לא עכשיו השעה להרבות בהקדמות ולשפוך שיח סתם. האדמה מתנודדת תחת רגלינו, ואין מתום. כל העמל והיגיעה וההשתדלות הארוכה של ידידינו באמריקה, על דבר הגירת הישיבה לשם, לא הביאו לעת עתה שום פרי, כי הקונסולים עושים גזרות לגזרות, ודורשים דברים שהינם בבחינת 'על מנת שתעלו לרקיע'. ולא היינו בכל זאת כל כך מיואשים, שהרי סוף סוף יודעים אנו כי אין אנו גלמודים, וידידינו באמריקה לא ינוחו ולא ישקוטו עדי יצליחו אי"ה… אבל דא עקא, שפה אין לנו אפשרות ישיבה כי אם לשבועות אחדים, ואף זה אינו בטוח, כי רואים אנו שכל המתרחש עלול לקרב את גזרת היציאה בימים הקרובים, חס וחלילה, לשנחאי, ואז כל העמל והיגיעה עד כה – לריק, ונבוכים אנו מאד".
על מסירותם ואהבתם של ראשי הישיבה לתלמידים, ועל שבחרו להשאר עימם, מעיר תלמיד הישיבה דאז, רבי אלחנן יוסף הרצמן, במילים שהכרת תודה עמוקה מסתתרת מאחוריהן:
"ובחסדי ה' זכינו לשמוע מפיו (מפי הגר"ח שמואלביץ) את שיעוריו המופלאים בגאוניותם, גם ביפן וגם בשנחאי, במשך כחמש שנים רצופות, תמידים כסדרם, כל זמן שהותינו שם; והיה זה אחד מעקרי יסודות הצלחתינו הגדולה בתורה במשך שנות נידודינו".
ובקשר למשגיח, הגר"י לוינשטיין, הוא כותב: "השגחה גדולה יש בענין המשגיח: כי לפני המלחמה הוא היה כבר בארץ ישראל, שם שימש מנהל רוחני בישיבת לומז'ה בפתח תקווה, וזמן קצר לפני פרוץ המלחמה סיבב הקב"ה את בואו לישיבת מיר בליטא, כדי שיהיה לו להחיות נפשותינו כהיום הזה".
לקראת קיץ תש"א – כשבעה חודשים אחרי שהגיעו הפליטים לקובה – התברר לשלטונות היפניים שאין לאותם אנשים חסרי בית שום מקום ללכת אליו. מאמצי ההגירה פסקו לגמרי, נוכח השערים הנעולים של ארצות החופש. באותו זמן כבר היו ההכנות להתקפה על פרל-הרבור בעיצומן, והחשדנות כלפי ה'לבנים' הגיעה לשיאה (ובפרט כלפי פליטים יהודיים, המקיימים קשרים הדוקים עם אחיהם בארצות הברית, וכל הכספים לקיומם מגיעים מהם! הרי הם עלולים לעסוק בריגול, ולהעביר לארצות הברית מידע חיוני על המתרחש ביפן!). כשהתחוור לראשי הממשל כי ל'מרגלים הפוטנציאליים' אין לאן ללכת – נפלה ההחלטה לגרשם מיפן.
שנחאי – העיר הבינלאומית הגדולה של אדמת סין, שזה שנים אחדות היתה תחת חסות יפנית – נבחרה למקום היעד. אל העיר בזאת, ה'קוסמופוליטית'- שהיתה מאוכלסת בכחמישה מיליון תושבים מכל עם ולשון, מערב רב של גזעים ולאומים – הוחלט לגרש את הפליטים היהודים.
ההודעה נחתה על ראשי הפליטים כרעם. האנשים ששבעו כבר נידודים וטלטולים במשך כל השנים האחרונות, ונפשם כלתה למעט שלווה וקביעות – התקשו להשלים עם המחשבה כי ייאלצו שוב להיעקר מהמקום שבו התאקלמו לשביעות רצונם, ולצאת פעם נוספת אל הבלתי נודע. ראשי קהילת קובה, ולצידם פרופסור קוצוג'י המסור, מהרו אל 'החלונות הגבוהים', נצלו את קשריהם עם הרשויות, השתדלו והתחננו לבטל את רוע הגזרה – אך לשווא; גזרת הגירוש היתה כבר לעובדה מוגמרת.
ביצוע ההחלטה היה כמעט מיידי. במחציתו השניה של חודש מנחם אב תש"א, הועלו אלפי הפליטים על אוניות, והובאו – לאחר הפלגה בת יומיים – לנמלה של שנחאי. פרק חדש החל במסכת נידודיהם- פרק שנחאי.
כאן היו עתידים רוב הפליטים, וביניהם כשלוש מאות בני ישיבת מיר, לעשות את חמש השנים הבאות – עד לסיומה של המלחמה וחיסולה של 'גולת שנחאי'.
כמו במאורעות רבים אחרים שארעו לתלמידי מיר במהלך פרשת הצלתם – גם בענין זה התברר להם רק לאחר מעשה, במבט לאחור בזמן לא רב, שהכל היה לטובתם. הכל תוכנן משמים, בתכנון מפליא, למענם ולרווחתם. חודשים ספורים אחרי הגלייתם – בכסליו תש"ב – נערכה ההתקפה על פרל-הרבור והחלה מלחמת יפן-ארצות הברית. מצב חרום הוכרז ביפן, וכל האזרחים הזרים ששהו בה נאסרו ונלקחו למחנות מעצר, ועד סוף המלחמה היו עצורים בהם בתנאים קשים ומכבידים.
"רק אז הבנו ש'הגזירה הרעה' של הגרוש לשנחאי, היתה טובה שבטובות, ונגזרה על ידי הבורא יתברך בחסד וברחמים", סיפרו תלמידי מיר אחרי המלחמה; "אילו נשארנו ביפן, היינו נעצרים, כמו שאר הזרים, ומבלים במשך זמן רב במאסר. לא היינו יכולים ללמוד תורה במנוחה וללא הפרעות, כמו שזכינו ללמוד בשנחאי. שנות שנחאי היו עבורנו שנות הלימוד הטובות ביותר, שנים של התעלות עצומה, שכל אחד מאתנו זוכר אותן היום כתקופה נפלאה של 'שבתי בבית ה". לא היינו זוכים להן, אילולא גורשנו אז מיפן. ההשגחה סובבה הכל לטובתנו. כנראה, רצו בשמים שנשב בשלווה ונלמד. העולם היה זקוק לתורתנו באותם ימים טרופים של מבול הדמים. בדיעבד ראינו שכל דעביד רחמנא, לטב עביד!".
מקצתם של התלמידים הוסיפו: "לא רק גזירת הגירוש בכללותה – גם כל פרטיה היו מתוכננים לטובתינו, אפילו העיתוי. היה זה בסופו של חודש מנחם אב – לאחר שסיימנו בלי הפרעה את לימוד זמן הקיץ, ולא היה עלינו לקטוע את ה'זמן' ולבטל תורה. לשנחאי הגענו ימים אחדים לפני ראש חודש אלול – ימים שהספיקו לנו כדי להתארגן במקום, למצוא סדורי אכסניה, ולהתכונן כראוי לקראת תחילת ה'זמן' החדש. כך יכולנו להתחיל שוב את הלימודים בלי הפרעות, כשכל עניינינו מסודרים, ולהשקיע את כל מעיינינו בתורה, ובהכנת הנפש לימים הנוראים שעמדו בפתח".
(מתוך 'הגדה של פסח- תורת רבותינו גדולי ישיבת מיר')