"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (בראשית י"ב, א')
היה זה ביום שישי הראשון לשהותנו בארץ, כאשר צעדתי לעת ערב יחד עם בני אל הכותל המערבי. ידענו כי הכותל שוכן בעיר העתיקה בירושלים, שוטטנו אנה ואנה, אך לא הכרנו את הדרך ונאלצנו להיעזר בעוברים ושבים, ביידיש. כמה מהם ליוו אותנו עד המקום, ואחר כך אף הסבירו לנו כיצד לחזור. כך הזדמן לנו להכיר את הרבנית אסתר פינקל, אחייניתו של החזון איש זצ"ל, ואשת ראש ישיבת מיר, הרב בייניש פינקל זצ"ל.
משמיים זומנה הפגישה הזו, שכן, אנו היינו חדשים וזרים, ומכרינו החדשים – הרבנית פינקל ובני משפחתה – סייעו בידינו רבות והזמינו אותנו אליהם. מיד אחר כך התקבל בן-ציון לישיבת מיר. היא גם קישרה אותנו עם דודתה, הרבנית שושנה איידלמן ע"ה, באומרה דברים טובים עלינו – ולמילה שלה היה משקל רב. והרבנית איידלמן היתה זו ששידכה את בתנו שרה, ובעבורנו היתה זו עזרה שלא תסולא בפז.
מספר הרב נחמן ליבוביץ, חתנו של רבי בייניש פינקל זצ"ל, מראשי ישיבת מיר:
היה זה בערב שבת, הלכתי עם בני משפחתי אל בית חמי זצוק"ל שבשכונת מאה שערים. שעת הדלקת הנרות התקרבה.
ממדרגות רחוב חיי אדם הופיעו לפנינו שניים – אב ובנו, כך נראה היה. במבט ראשון הבנו שאין הם "מקומיים" – הלבוש היה שונה מהמקובל, ולאידיש שבפיהם היה מבטא זר. האיש הביט אל השלטים שבהם משופעת שכונת מאה שערים – "כולל אמריקה", "כולל רבי מאיר בעל הנס" ועוד ועוד – ופנה אלינו בהתרגשות: "דוס איז דער הייליגע מאה-שעורים!" (- "זוהי מאה שערים הקדושה!"). "כיצד מגיעים מכאן לכותל?" המשיך ושאל, וסיפר כי לפני ימים ספורים הם הגיעו מברית המועצות.
באותם ימים – בשנת תשל"ב – היה זה נדיר ביותר לראות ברחובות ארץ ישראל יהודים שהגיעו מעבר למסך הברזל. השלטון הקומוניסטי היה אז בשיא עוצמתו, ובקשות לעלייה שהגישו יהודים נדחו שוב ושוב, רק בודדים שבבודדים זכו להגיע לארץ. והנה, לפנינו – אב ובן – כל חזותם אמרה שהם יהודים שומרי תורה ומצוות, ואנחנו ידענו שיהודים כאלה כמעט ואינם מצויים ברוסיה. בעודנו עומדים נרגשים מול השניים, פנה אלי האב ואמר: "יש לי שעון, מה בדבר עירוב?" השבתי לו: "יש עירוב בירושלים." תגובתו היתה: "לא התכוונתי לברר אם יש כאן עירוב; התכוונתי לשאול, האם מותר כאן לטלטל!"
נפעמנו. יהודי שהגיע מברית המועצות רק לפני מספר ימים, וזוהי רמתו הרוחנית!! ומכיוון שלא היה בטוח לגבי הטלטול – השאיר בידינו את שעונו בטרם המשיך בדרכו אל הכותל. כשראיתי שלפני יהודים מופלאים שכאלה, חששתי שדווקא פה, בארץ, עלול לרדת לטמיון כל ההישג הרוחני שהשיגו מעבר למסך הברזל, ועל כן החלטתי להתעניין בהם ובמצבם והצגתי עצמי כאחד מישיבת מיר. "אתה מוזמן לבוא ולראות כיצד נראית ישיבה", אמרתי לבן שיחי.
"מימי לא ראיתי ישיבה", אמר לי האיש, שהציג עצמו כיצחק זילבר, "ובכל זאת, למדתי עם אבי ועם עוד רב, וגם עם בני", והוא הצביע על בנו, בחור כבן 20, "גם איתו למדתי. נו, בנציק, אתה זוכר מה למדת לאחרונה?". "בבא-בתרא", היתה תשובתו, והוא התחיל לומר את המשנה ותחילת הגמרא בצורה שוטפת וקולחת. יש לציין שכל השיחה בינינו התנהלה ביידיש. כיוון שהשעה התאחרה והתקרב זמן הדלקת הנרות – נפרדנו. הם המשיכו לעבר הכותל המערבי, ואנחנו פנינו לבית חמי זצ"ל.
כשהגענו, סיפרנו לחמי זצ"ל איזו "מציאה" נקרתה לנו בדרכנו. "איפה הם?" שאל חמי. יש לזכור, שבאותה עת, לפגוש יהודים אמיתיים מרוסיה היה מאורע יותר מנדיר! "הם הלכו לכותל", השבנו, ושאלנו אם כדאי שנלך בעקבותיהם וכך נשמור על קשר איתם. "לכו, לכו, ולא משנה אם תשובו מאוחר, נחכה לכם לקידוש ולסעודה", עודדו אותנו. וכך יצאנו בדרכנו לכותל, כשחמותי, הרבנית א. פינקל שהתרגשה מהדברים, מצטרפת אלינו. כשהגענו לכותל, כבר התפללו תפילת ערבית. איתרנו מיד את ר' יצחק ובנו ובסיום התפילה ליווינו אותם בדרכם. התברר כי הם מתגוררים במרכז קליטה בשכונת קטמון ט' ועליהם לעשות דרכם לשם. הלכנו עימם דרך שער יפו על אף שלשכונת מאה שערים, מחוז חפצינו, מגיעים דרך שער שכם.
במהלך הדרך סיפרו השניים על עצמם, ועל כל אשר הספיק הבן ללמוד בהיותם ברוסיה, ניסינו להזמין אותם לסעוד אצל חמי, אבל התברר כי במרכז הקליטה ממתינות האשה ושלוש הבנות. "ואוכל לסעודת שבת יש?" שאלתי. "בוודאי!" היתה התשובה, "אפילו קופסת מלפפונים חמוצים קניתי!" ואני חשבתי: 'זה כל העונג-שעבס שלהם…'. "את המלפפונים החמוצים עישרתי", המשיך בן-שיחי לספר והסביר כיצד עשה זאת – בצורה מהודרת.
מדהים היה להיווכח, שיהודי שהגיע זה עתה מרוסיה בקי כל כך ומתמצא כזקן ורגיל! כשנפרדנו, אמרתי לו כדברי בועז לרות: "אל תלכי ללקוט בשדה אחר – אנא, בואו ביום ראשון לישיבת מיר".
ואכן, בבוקרו של יום ראשון הגיעו האב ובנו לישיבת מיר. תחילה נכנסו אל רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. ר' חיים שמע את קורותיהם ושאל את הבן: "מה למדת שם בסתר, ברוסיה?" תשובתו של האב היתה: "את הגמרות שהוא למד – הוא למד מכריכה לכריכה ('פון טאבל צון טאבל')". והבן החל למנות: "בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, קצת חולין וחלק משולחן ערוך אורח חיים". שמע זאת ר' חיים ופרץ בבכי: "אם בסתר אפשר ללמוד כל כך הרבה – מה יתבעו מאיתנו, שאנו חיים הרי בחופש?!" (אחר כך התברר שר' יצחק ובנו ר' בן-ציון חשבו כי ר' חיים שמואלביץ בוכה, כי שמע כמה מעט הספיק בן-ציון ללמוד…)
לאחר הפגישה הזו הלכנו אל חמי, רבי בייניש זצ"ל, ומאז החל הקשר בין משפחתנו למשפחת זילבר – קשר אמיץ, בלב ובנפש, הנמשך כבר עשרות שנים.
● ● ●
לפני בואי ארצה סבור הייתי, כי אין כאן בנמצא אנשים שבמזיד מפירים את חוקי התורה ומחללים שבת. ידעתי כי קיים בארץ "חופש", אך לא תיארתי לעצמי עד כמה "חסר גבולות" הוא. עמדתי נדהם מול התופעה של בתי ספר, בהם כמעט ולא מלמדים על יהדות; מול אנשים שאינם יודעים מהו "שמע ישראל" ומהם "עשרת הדיברות". לא, לא ציפיתי לכך. אם כן, שאלתי את עצמי, במה הם יהודים? אומנם יהודים הם על פי ההלכה, אך הרי יהדות היא גם השקפת חיים, גם קיום מצוות…
הגענו ארצה ביום שלישי. כמה ימים לאחר מכן, בשבת הראשונה, הלכתי ברחוב ולפתע אדם ניגש למכוניתו ומתכוון להתניעה. התקרבתי אליו ואמרתי: "סליחה, שבת היום!"
הוא התבונן בי מופתע וענה: "אז מה?"
קשה לתאר את ההלם שאחז בי! הנחתי כי יש המחללים שבת בביתם, מעשנים ועושים מלאכות אסורות. אך בפרהסיה?! באותם רגעים, תאמינו או לא, כל רצוני היה לשאת את רגלי לכיוון השגרירות ולנסוע חזרה. לרוסיה. הלב אמר "ברח מכאן!" אך השכל הבין כי "עלי להישאר בארץ ישראל". והוא הכריע.
(מתוך 'להשאר יהודי')