סיפר בעל המעשה, יהודי שהיה צריך לנסוע לארה"ב לענייניו, ובהיותו שם חשב לעצמו, שהיות ומסובב הוא בהררי חובות ל"ע, שמא זוהי שעת הכושר להסתובב בבתי נדיבי עם ולזכותם במצוות 'והחזקת בו'. התקשר אפוא לידידו הדר בבורו פארק ונמלך בדעתו, ואמר לו הלה שמוכן הוא לעמוד לימינו וללכת עמו בצוותא חדא לדבר על ליבם של נדיבי עם.
שאלו הנצרך, כמה נראה לך שנצליח לאסוף במשך ארבעה ימים? והשיב לו, שנראה לו שיגיעו לערך 5,000 דולר. אמר הנצרך, א"כ שווה לי להתעכב עוד ארבעה ימים על אדמת נכר, וסיכמו ביניהם שביום ראשון יגיע לבורו פארק וילכו שניהם יחדיו.
בשב"ק התאכסן האורח במאנסי בדירה שהעמיד לו איש חסד, ושם הקרה ה' לפניו גיליון המרחיב בשבח ומעלת שמירת העיניים, והובא בו באריכות ליקוט מהספרים הקדושים, אשר יתכן שמיועד לו לאדם שפע גדול של פרנסה ושאר מילי דמיטב, אך מאחר שאינו נזהר בעיניו הרי הוא מאבד את כל הטובה המיועדת לו.
נכנסו בו הדברים כארס של עכנאי, וחשב לעצמו: 'לשם מה סיבבו מן השמים שיבוא לידי גליון זה', עד שהחליט שיש בכך אות וקריאה עבורו להתחזק בשמירת עיניים, ואכן קיבל על עצמו קבלה חזקה שמעתה ואילך שומר הוא על עיניו מכל משמר.
ביום ראשון עמד לנסוע באוטובוס המוביל ממאנסי לבורו פארק, אלא שבטרם עלה על האוטובוס החל לחשוב חשבונו של עולם, שהרי בדרכו הוא עומד לעבור דרך מנהטן, מקום פרוץ ביותר, והלא רק אמש קיבל על עצמו לשמור את עיניו מכל מראית אסורה, ועתה מה יעשה… עד שהחליט להסיר את המשקפיים ולהניחם בתוך תרמילו וחבילתו אשר בתחתית הרכב, כדי שלא יהיו בהישג ידו, וממילא אף אם ירצה לא יוכל להניחם על עיניו…
והנה בהגיעו למחוז חפצו בבורו פארק אמר לו ידידו: התבוננתי שנית בעניין והגעתי למסקנא, כי מה לך להתבזות ולהסתובב עמי וידעו כולם כי פושט יד אתה… מוטב אלך לבדי ואאסוף עבורך, ואני מקבל על עצמי להשיג לך לכל הפחות מאה אלף שקל… ואכן כבר שלח לו יותר ממאה אלף שקלים טבין ותקילין!
וכשנתבונן במעשה זה נמצא, כי מתי נפלה מחשבה זו בליבו של אותו ידיד טוב? – באותו הזמן של הנסיעה ממאנסי לבורו פארק, כשהמשקפים היו למטה… מיד לאחר שעמד בכל התוקף על משמר קבלתו בשמירת העיניים, ובשכר זאת חסך מעצמו את הבושות ועגמת הנפש בקיבוץ נדבות, ולא עוד אלא שאף חשב לאסוף 5,000 דולר ולבסוף יצא 'ברכוש גדול' ובתשלומי ארבעה וחמישה…
(באר הפרשה פנחס תשע"ט)