הדבר שהכי הטריד את רעייתי כשהיתה צריכה ללכת עם הילד לרופא – יותר מכל הדרך והבירוקרטיה והתור – היה הנושא של שמירת עיניים. איך היא נוסעת באוטובוס מגאולה עד 'משגב לדך'. הדרך עוברת בין האוכלוסיות השונות, ובקיץ המראות שנראים באוטובוס אינם מתאימים לעיניים טהורות של ילד יהודי.
את הדרך הלוך עשתה באוטובוס. לא חשבה שיהיה גרוע כל כך, אך אחרי הדרך שעברה בהלוך, תוך ניסיון להעסיק אותה ואת הילד במשחקי אצבעות כדי שלא להביט במה שאין לראות, החליטה שבחזור תיקח מונית, ויהי מה.
אחרי הביקור אצל הרופא עצרה מונית, ואמרה לנהג: "תוכל להסיע אותי לרחוב יחזקאל פינת הושע? אשלם לך עשרים שקלים". זה כל הסכום שהיה לה.
"עשרים שקלים?!" נדהם הנהג מהסכום הפעוט, "יחזקאל פינת הושע זה חמישים שקלים, גברת".
אבל הגברת לא נרתעה. "תתחיל את הנסיעה, תפעיל מונה, וכשהוא יגיע לסכום של עשרים שקלים תוריד אותי". הנהג הסכים, הילד ואמו נכנסו למונית.
כשהמונה הגיע לעשרים שקלים, ביקש הנהג לעצור, אבל שוטר תנועה שעמד באזור הרתיע אותו. "אי אפשר לעצור כשיש שוטר", אמר הנהג, "אמשיך עוד קצת".
כשהגיעו לרחוב הנביאים החליט הנהג להוריד את השניים, אבל אז צפצף הביפר: "יחזקאל פינת הושע, יחזקאל פינת הושע, מי לוקח?"
"אני!" קרא הנהג לתוך הפומית, ולנוסעת אמר: "אל תרדי, אני ממילא צריך לנסוע ליחזקאל פינת הושע"…
הנהג המשיך בנסיעה, וכשהוא נרגש ביותר אמר: "הקדוש ברוך רצה שאקח אתכם עד יחזקאל פינת הושע בעשרים שקל! איזה יופי!!!"
(גיליון 'השגחה פרטית' עקב-ראה תשע"ט)