"כמספר מכיריו, כך מספר אוהביו", כתב הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל על ידידו הגרש"מ דיסקין זצ"ל, איתו התכתב במאות מכתבי תורה, שפורסמו על ידו לאחר מכן בספר 'פניני משאת המלך'. מהו סוד הקסם של אדם, שכולי עלמא לא פליגי שאכן כן, "כמספר מכיריו – כך מספר אוהביו"?! מדוע לכל אדם באשר הוא, אשר שמע או שוחח אי פעם עם הגרש"מ דיסקין זצ"ל, ניצת זיק מיוחד בעיניו כאשר שומע הוא על שמועה למדנית בשמו?
קשה לתלמיד, שאינו עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, לבאר בהגדרה אחת קולעת וקולחת, להשיב על השאלה. קשה לדעת האם ה"תלמיד חכם האמיתי", כשרון היצירה וחוש ההברקה הנדיר, או שמא הלמדנות והגאונות, האישיות הרכה והנעימה, או דווקא החיוך שובה הלב, האכפתיות השכלתנית שהתערבה ברגש גדול, הדיבור התמידי בלימוד ללא שום הפוגה, הם אלו, כל אחד לחוד וכולם יחדיו, שהפכו את אישיותו של הגרש"מ זצ"ל לחד ומיוחד מגדולי מרביצי התורה בדורינו.
מדוע להתייעץ דוקא עם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל?
כשנה קודם הסתלקותו שח לי הגרש"מ זצ"ל שמסופק הוא בבעיה חמורה. ידע הוא שלפי דברי הרפואה והרופאים, לפחות על פי דרך הטבע ומצוקות מחלתו הקשה, ייאלץ הוא להיפרד מהאי עלמא דשקרא ולעבור לעלמא דקשוט. ונפשו בשאלתו, בראש מפוכח ובלב מבין אל נכון. חיבור טיוטה מוכן לו על מסכת זבחים, ועליו לסדרו לדפוס (כמהדורא תניינא על מהדורא קמא על זבחים, שכבר יצאה לאור בצעירותו). ומנגד, בני "קול תורה" זקוקים לו, לתורתו, לתשובותיו, לחידושיו ולעצותיו. השאלה היא, איפוא, האם לשבת בבית ולעמול, לכתוב ולהדפיס את חיבורו על זבחים, או שמא עדיף להגיע לישיבה גם ל"סדר שלישי", כפי שנהג בקביעות, ולדבר בלימוד עם הבחורים.
"ומה הרב החליט?" שאלתי.
– "אני ייכנס לשאול את רבי אהרן לייב שטיינמן", השיב לי הגרש"מ זצ"ל, "אתה הרי יודע על התבטלותי כלפיו. מרן הגראי"ל, כגדול הדור ומשושו, יכול להכריע, לבדו, בכל שאלה של עגונות ובכל שאלה ציבורית כבדת משקל הזקוקה להכרעה. אך אני אסביר לך מדוע דווקא הוא מתאים להשיב לי על השאלה הזאת באופן מיוחד".
והגרש"מ פתח בסיפור–משל ליהודי עם הארץ שניגש לרב חרדי ולראביי רפורמי, ושאל "האם מותר לנסוע ברכב מיצובישי בשבת". השיב לו הרב החרדי: "מה זה שבת אני יודע, אך מהו מיצובישי איני יודע"…
השיב לו הראביי הרפורמי: "מהו מיצובישי אני יודע, אך מה זה שבת אינני יודע"…
"והנמשל הוא", ביאר הגרש"מ, "ישנם גדולי תורה שחיברו חיבורים וספרים. יש להם "גישמאק" והבנה גדולה בהדפסת חידושי תורה ובזיכוי הרבים הגדול שבכך, אך מנגד הם אינם תופשי ישיבה ואינם עוסקים בהרבצת תורה לתלמידים, תלמידים צעירים בישיבות. ומאידך ישנם גדולי תורה שהם מרביצי תורה, אך לא הוציאו הם את חידושיהם לאור הדפוס. הגראי"ל שטיינמן הוא גם "ראש ישיבה", וגם "מחבר ספר". כך שמלבד גדלותו, עומק דעתו ועבודת ה' המיוחדת והמופלאה שלו, הרי מבין הוא היטב את צדדי הספק, מתוקף שייכותו לשני סוגי הרבצת התורה הללו, לימוד התלמידים בישיבה וגם זיכוי הרבים שבהוצאת הספרים"…
אמר ועשה. עלה הגרש"מ זצ"ל ונכנס לקודש פנימה, עם כל עשרות שנותיו, עם כל תורתו הגדולה וגדלות שמו בכל בתי המדרשות, ושאל. ורבנו מרן בעל "איילת השחר" זצ"ל חוכך בדעתו ומכריע ש"קול תורה" עדיפה. הנוכחות המיוחדת של הגרש"מ דיסקין ב"סדר שלישי" ב"קול תורה", הריתחא דאורייתא ושדידת מערכותיה של תורה ביני עמודי דמתיבתא, עדיפים על פני עוד חלק נפלא של "משאת המלך", למרות מעלתו העצומה של האי ספרא רבא.
ועולם התורה הפסיד את "משאת המלך" מהדורא תנינא על זבחים, אך מאות בני "קול תורה" הרוויחו עוד שנה של "סדר שלישי" במחיצתו של רבם ומאורם, נמשכו הם אל אורו הגדול והקיפוהו בחבלי אהבת תלמיד לרב רבנן…
"ומתוך כך הוא בא לזלזל בגדולי דורינו"
זכיתי ללמוד עימו בחברותא מידי ערב שבת קודש במשך כמה שנים. היו לו דעות מוצקות בענייני אמונת חכמים ולעיתים, בעוונותי הרבים, אף התפלמסתי התפלספתי? איתו בעניינים אלו, כמובן בדרך ארץ ובכבוד גדול. הגרש"מ תמיד ענה בחדות ובחכמה נפלאה.
"חברים" ולא "תלמידים"
מעולם לא פנה הגרש"מ זצ"ל לתלמידיו, אפילו לתלמידיו היותר –מובהקים, בשם "תלמיד". תלמידיו נקראו אצלו "חברים". "כמה חברים מהישיבה אמרו אתמול פשט חדש ברמב"ם, או "זה חבר שלי מהישיבה", אמר והצביע על בחור (נבוך…) בשנות העשרה לחייו, מציג אותו ואת סברתו בפני אחד מתופשי התורה, בפגישה אקראית בחתונה, באוטובוס או ברחוב. אני זוכר שנסענו, מספר בחורים, לבקרו בבית חולים כשבועיים לפני פטירתו. רעייתו התעניינה בטלפון מי נמצא אצלו והוא השיב בפשטות: "חברים שלי מ'קול תורה"…"
החביבות הזאת היתה תורה שלמה אצלו. ללא שום מחיצות וסייגים, מבלי הבדלי מעמדות, שררה וכבוד. הנה עולה לו בחור משיעור א' בתחנת אוטובוס קו 16 ברחוב הפסגה. הגרש"מ, שעלה בתחנה הקודמת, מתיישב לידו, מחייך חיוך גדול ושואל שאלה חמורה על הסוגיה, או שמא על פרשת השבוע, או על הרמב"ם, או רבי עקיבא איגר, בעיקר על רבי עקיבא איגר, משוש אהבתו הגדולה. והשניים, תלמיד חכם מופלא ומורם מעם, בסוף שנות השישים לחייו, והצורב הצעיר, שרק זה עתה מלאו לו שש-עשרה, מתווכחים בלהט, מלבנים, מקשים ומתרצים, ובסוף גם מחייכים, חיוך פנימי גדול של אהבת תורה.
מוצאי יום הכיפורים האחרון בחייו של מו"ר זצ"ל. ההלכה ממליצה להקים מיד את הסוכה, אך כוחותיו הפיזיים של הגרש"מ מונעים ממנו לעשות זאת. מה עושים? פונים בפשטות אל ארון הספרים, שולפים מסכת סוכה ומתחילים ללמוד ולחדש, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד בכלל.
"שירת הים" אצל הרבי מקרלין שליט"א, והגרש"מ רוצה להשתתף בו. הוא יצא מביתו שב"עזרת תורה" בשעה יחסית מוקדמת, אך הגיע ל"טיש" בשעה יחסית מאוחרת. מה קרה? הרב דיסקין עצר בדרך, נכנס לבית מדרש בפאתי הכביש ורצה לבדוק לרגע לשון מדויק של הרמב"ם. הוא התיישב וצלל בעומק העניין וכשסיים המשיך בדרכו, לכיוון קרלין. בהמשך הרחוב ניבט לעיניו בית מדרש נוסף והוא נכנס לרגע קט, לעיין ב"לחם משנה", ונשאר עוד ועוד מבלי משים. אל "הטיש" ו"שירת הים" הגיע הגרש"מ לבסוף בצירוף תירוץ מוצלח על הקושיה הנוקבת ברמב"ם.
פשטותו ואי גינוניו עשתה אותו למה שהיה. דווקא חוסר הכבידות והכבוד המדומה, הקרינה עליו קרני הוד מיוחדים במינם.
מספר ידידי, תלמידו הרה"ג רבי מרדכי ברגר שליט"א, ר"מ בישיבת 'תורת חסד' באלעד: "היתה לו אמת מאד פשוטה ויפה. דוגמה, אחת מיני אלף, כדי לשבר את לב הקורא. ישבנו ודיברנו בלימוד. השעה היתה עשר וחצי בלילה, הזמן הרשמי שבו 'סדר שלישי' מסתיים וההסעה של הרב דיסקין מגיעה לאוספו למעונו. 'אני צריך ללכת', התנצל הרב וקם ממקומו, לאחר שנפרדתי ממנו. הוא התקדם עד פתח היכל הישיבה ולפתע רץ, חזר עד אלי, למקומו שב'מזרח'. 'אמרתי לך שאני 'צריך' ללכת. לא, אני גם 'רוצה' ללכת'… אמר, ואץ לדרכו.לשם מה הגרש"מ חזר עד אלי? רק בשביל שלא יישמע שכל מה שהוא הולך כעת, זהו בגלל החובה ללכת. ולא היא, הוא לא רק צריך ללכת כעת. הוא גם רוצה"…
ב"קמפ" באב התשנ"ה ביקשתי ממנו להצטרף אליו בכדי לבדוק את העירוב המקומי בעיה"ק מירון, שם שהתה הישיבה. "אני מכיר את הלכות עירובין רק מהגמרא והרמב"ם", הצטדק בחיוך אופייני. בהמשך הדרך, יחד עם מחבר ה"שמירת שבת כהלכתה" הגרי"י נויבירט זצ"ל, התגלה שהרב דיסקין יודע בעניין גם "עוד כמה" פרי מגדים, מגן אברהם ושולחן ערוך, "משנה ברורה" וגם "חזון איש"….
הוא אמר: "אינני אוהב לשבת ב'מזרח', כי זהו הרי "מתכבד בקלון חברו". שהרי כל חשיבותו של "המזרח" הוא דווקא לאחר שיש "מערב", וישנם אנשים שלא יושבים ב"מזרח"… כך הוא נהג, הלכה למעשה, בחתונות תלמידיו. כשהגיע לחופה וכובד בברכה, עמד ונטל את כוס היין, ביקש מהצלם לצלמו, כדי שיישאר לחתן ולכלה למזכרת, ולחש בשקט למחותנים ש"כדאי שתעבירו את הברכה למישהו אחר, יש לכם בוודאי עוד מישהו שישמח ושרוצה לקבל ברכה"…
'פראק' אפור- מחשש לאיסור 'מלבן'
תקופה ארוכה בת שנים לבש הגרש"מ דיסקין זצ"ל "פראק" בצבע כחול כהה – אפרפר. לימים הוא סיפר לנו את טעמו הכמוס בעניין: "למדתי את הסוגיה של כיבוס ומלבן בשבת והבנתי שלכלוכים בצבע לבן המצויים על ה"פראק" אסורים בניקוי, ומכיוון שהלכלוך ניכר הרבה יותר על צבע שחור, לכן אני מעדיף ללכת עם בגד בהיר יותר, בו פחות יש חשש שאנקה אותו בשבת". "פראק" אפרפר? לרב ומורה דרך בתורה לאלפי תלמידים ורבבות לוקחי שמועה? אכן כן. אם הפראק השחור יגרום לו, אולי ואולי, לאיסורי שבת, אז לובשים "פראק" בהיר יותר. מה הבעיה?!
"כשבחורים קמים לפני, כשאני נכנס לישיבה, אני מרגיש כמו שעומדים לפני ספר תורה פסול. אין לי מזה שום כבוד", אמר לי פעם בשעה שהיתה כשרה לכך, "אבל אל תחשוב אפילו לרגע שאני עניו. תנסה רק לנסות ולפרוך לי "שטיקל תורה" שכבר הדפסתי בספרי, ותראה כמה אני אוהב כבוד"…
כבוד? כן. השאלה היא מהו כבוד. וכל בחור בישיבה, שרואה דוגמה אישית, ורואה בחוש את התנהגותו של רבו ומורו, מקבל מושגים שיש בהם ממש בתורה ובאהבתה, במתיקותה, בשקיעות מופלאה בה, ובכך ש"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב". כך בפשטות, בחינניות.
סיפורים ועובדות רבות סופרו ויסופרו. תורתו – הלא כתובה היא עלי ספריו הגדולים וכרכיהם הרבים. אך זכרו, משנתו ורוח חייו – תחקק לעד בקרב אלפי תלמידיו, שאינם מצליחים להתנתק מדמות הנפילים המיוחדת הזאת.