טבע העולם הוא, שאדם מרגיש בעלות על כספו, הוא מתיחס לכסף שמצוי באמתחתו – בארנקו האישי, בחשבון הבנק שלו או בכספת מוגנת – כאל כסף השיך לו. לעמת זאת, כספים שתרם לצדקה וחסד, נחשבים בעיניו ככספים שאינם שלו ואינם בבעלותו, והוא ויתר עליהם לאחרים.
אולם האמת היא שהמציאות הפוכה לחלוטין, כפי שדרשו רבותינו על הפסוק "ואיש את קדשיו לו יהיו": קדשי האיש – לו יהיו, דהינו – מעשי הצדקה והחסד שעושה אדם בכספו – הם הנשארים שלו לנצח, שנאמר: "וצדקתו עמדת לעד" (תהילים קי"ב, ג'), ואלו הכספים שאדם שומר ברשותו ואינו עושה בהם שימוש, עלולים להילקח ממנו בן רגע.
רבי ידעיה הפניני זצ"ל, שחי בתקופת ה"אבן עזרא" והרמב"ם, כתב ספר של משלים ופתגמים נפלאים, בין השאר הוא מספר שם על אדם שהלך עם בנו לטייל ביער. תוך כדי הטיול הגיעו שניהם לבקתתו של שומר היער, והנה הבחינו שמעל גגה עומדות עשר ציפורים.
פנה האיש לבנו ושאל: "כמה צפרים על הגג?" נקב הילד במספרם: "עשר".
הגיע למקום צייד וירה לעבר הציפורים. ארבע מהם ניצודו ומתו, ושש הנותרות התעופפו.
פנה האיש לבנו ושאל: "כעת אמור לי כמה נשאר?"
אמר הבן: "שש צפרים נותרו".
"אינך צודק" – חלק עליו אביו – "שש עפו, נותרו ארבע צפרים שאותן הצליח הציד לצוד".
כך גם בעניין הצדקה – אומר רבי ידעיה – יש לאדם מאה אלף זהובים, ומתוכם הוא נותן ארבעים אלף לצדקה, ומשתמש בכל השאר לצרכיו, הוא סבור, שארבעים אלף הלכו וששים אלף נשארו לו, אבל טעות בידו – ארבעים אלף נשארו שלו, רשומים בשמים על שמו לנצח נצחים, ואלו ששים אלף הלכו לבלי שוב.
● ● ●
מדי בוקר אנו אומרים בתפילה: "זורע צדקות, מצמיח ישועות" – מה פרוש 'זורע צדקות'?
כשאדם נותן שקל לצדקה, לוקח הקב"ה את השקל, 'זורע' אותו בקרקע של גן עדן, ועד מהרה צומחים מן השקל הזה מיליון שקלים. לאחר מכן לוקח הקב"ה את המיליון הזה וזורע אותם, כך שיוצאים מיליארד שקלים. וגם את המיליארד הזה זורע הקב"ה, עד שצומחים ממנו טריליון וביליון.
כשאדם מגיע לשמים , אחרי מלאות ימיו ושנותיו, רשומים על שמו ביליון שקלים שתרם לצדקה.
איך יתכן דבר כזה? – תמה האדם – הלא הייתי תפרן, בקושי גמרתי את החודש… אלא שאז מתברר לו, שאותו שקל שנתן לצדקה נזרע באדמת גן עדן, ונעשה ביליון.
זהו "זורע צדקות"!
בירושלמי מובא שבימי סוכות, לאחר גמר קציר החיטים, בא אדם לצפת, אל רבי פנחס בן יאיר, וסיפר לו כי הוא מתגורר במקום צפוני יותר, כמו צור או צידון, ומאחר שבכוונתו לעלות לרגל, ויש עמו שק של חיטים, בקשתו אם יוכל לשמור לו אותו עד שובו מירושלים.
הסכים רבי פנחס, נטל את שקו ושלחו לדרכו.
הגיע חודש חשון, עולי הרגלים החלו לשוב, אך אותו אדם לא שב עמם. כשהחלו גשמים לרדת חשש רבי פינחס בן יאיר שהחיטים ירקבו לו . מה עשה? מצא שדה וזרע אותן שם. החורף חלף עבר, ובשדה צמחה תבואה רבה. קרא רבי פנחס לכמה בחורים ואמר להם: "הבה נעסוק במצות השבת אבידה ונקצור את התבואה". קצרו את התבואה ושמרו אותה במחסן. חלפה שנה – והאיש עדין לא שב. לקח רבי פינחס את התבואה מן המחסן, זרע אותה, ולאחר שיצאה תבואה, קצר ושמר אותה במחסן, כך היו זורעים וקוצרים, זורעים וקוצרים, זורעים וקוצרים במשך שבע שנים.
בחלוף שבע שנים חזר האיש לרבי פינחס בן יאיר, ושאלו: "האם תכיר אותי?" לא הכירו. אמר לו: "לפני שבע שנים הבאתי לך שק תבואה".
"אתה הוא?" – החזיר לו רבי פינחס – "אם כן, לך והבא קרונות ועגלות כדי לקחת את התבואה שלך".
"אבל הבאתי רק שק אחד" – השתומם האיש – "מנין יש לי כל כך הרבה?"
אמר לו: "שק של חיטים הבאת, ובכל שנה זרעתי אותן והם הצמיחו עוד ועוד".
כך עושה הקב"ה למצוות – הוא זורע אותן, והן ממשיכות להצמיח פרות, אשר יזכו אותנו בשכר עצום!
"ואיש את קדשיו לו יהיו" – המצוות נשארות לנצח נצחים של האדם, ולא רק הקרן, אלא כל פרותיה.
● ● ●
רבי שמואל הנגיד זכה לשני שלחנות של תורה וגדולה – הוא היה תלמיד חכם עצום ובעל חסד, והקב"ה העשירו בעושר גדול. מאחר שהיה משנה למלך ספרד, ישב פעם בחברת המלך בבוסתן המלך, ושוחח עמו.
תוך כדי שיחה פנה המלך ואמר לו: "רבי שמואל, יש לך כרמים, יקבים, מסיק של זיתים, כורים של חיטים, משקים של חלב ועוד. מהו היקף הרכוש שלך?"
ענה לו רבי שמואל: "זקוק אני לחמש דקות כדי לערוך חשבון". הוא שלף פנקס מכיסו, עיין בו, ורשם לעצמו רשימות, כשסיים פנה ואמר למלך: "מאה אלף זהובים".
"הדבר לא ייתכן!" – נזף בו המלך – "הלא רק כרמי היין לבדם שווים מאה אלף זהובים! ומה עם הזיתים, שאר הפירות והנכסים האחרים?!"
השיב לו: "יסלח לי הוד מלכותו, אבל שמעתיו שואל אותי כמה רכוש יש לי, ואני נקבתי בסכום הצדקות שנתתי עד היום הזה. רק את הסכום הזה יש לי נכון לרגע זה. שאר הכסף אינו שלי, הוא רק בינתיים בחזקתי. היום אצלי, ומחר יכול להילקח ממני. אבל את הצדקה שנתתי, איש אינו יכול לקחת ממני לעולמי עולמים. היא הדבר היחיד שהוא שלי באמת".
(מתוך דורש ציון)