הרב יצחק רביץ הוא אדם עסוק מאוד. כבר שלוש עשרה שנים הוא מכהן כחבר מועצת העיר בית עילית, ובשלוש השנים האחרונות התקדם לתפקיד סגן וממלא מקום ראש העיר. לצד חברותו במועצה הוא עוסק במגוון תפקידים ציבוריים, פועל יומם ולילה למען הכלל בתחומים שונים, ומקדיש כל רגע לעזרה וסיוע ליהודים הזקוקים לכך.
"אני חושב שהדבר המרכזי שצריך ללוות אותנו זה ההפנמה שקודם כל אנחנו בני תורה", אומר הרב רביץ בראיון מיוחד ל'דרשו'. "כל השאר זה תוספת. כל השאר צריך להתחבר איכשהו לסדר יום הנוסף שלך, דבר ראשון אתה בן תורה. כשאתה בן תורה זה מחייב אותך בכל מיני דברים כמו למשל 'אלול'.
כשבן אדם נפטר יושבים בני המשפחה ומנסים לתמצת בכמה מילים את האישיות שלו כדי לכתוב נוסח מתאים למצבה. הרי לא כותבים מגילה על הקבר, כותבים כמה משפטים בודדים. כשאבי ע"ה נפטר ישבנו לנסח את המצבה, והמשפט הראשון שכתבנו היה זה: "פ.נ. הרב אברהם רביץ, תלמיד ישיבת 'כנסת ישראל' חברון". תבוא למצבות של להבדיל אחינו הטועים, לא תמצא לעולם נוסח כזה: פה נטמן בוגר אוניברסיטת תל אביב. זה לא קיים. המהות של אבי ע"ה הייתה, תלמיד ישיבת חברון – 'כנסת ישראל' כל ימיו. עד יומו האחרון. גם על הקבר של אבא שלו ז"ל, שהיה דיין חשוב ורב שכונת מונטיפיורי בתל אביב נכתב נוסח דומה: תלמיד ישיבת חברון – 'כנסת ישראל'.
כל מי שהכיר את אבא שלי, ראה את הדבר הזה. קודם הוא תלמיד ישיבה ורק אחרי זה הוא חבר כנסת ועוסק בצרכי ציבור.
איפה זה בא בעיקר לידי ביטוי? באלול! אלול היה שבירת שגרה. בישיבות יש את האווירה של 'חיל ורעדה יאחזון', זה גם התחלה של שנה חדשה וגם ה'אלול'. אלול בישיבה זה חשמל באוויר, וככל שמתקרבים לימים הנוראים קל וחומר. עשרת ימי תשובה יש אוירה חזקה מאד של אלול, של רצינות ושינוי דרך. הלימוד יותר רציני, הכל משתנה.
איך בן אדם שיוצא מהישיבה ולא ממשיך בכולל, יוצא לעסוק בצורכי ציבור או שהולך לעבוד, איך הוא גורם לשמר את הדבר הייחודי הזה לקחת את האלול אליו הביתה, שכל הבית ייהפך לאלול שכל הבית יהיה באווירה של החיל ורעדה יאחזון שקיים בישיבות?
אם אבי המשפחה שובר את השגרה וכשמגיע אלול סדר היום של הבית משתנה, מפסיקים הכל ועושים סדר יום חדש, כל הבית סופג את האווירה הזאת. זה מה שאבא היה עושה.
במשך שנים מאז שאני זוכר את עצמי, חודש אלול היה כולו מוקדש לה' גם בזמן שהוא היה חבר כנסת. זה היה יוצא לו טוב, כי ממילא פגרת הקיץ של הכנסת היא מחודש אב ועד אחרי החגים. לא שלח"כים חרדיים אין עבודה כי יש פניות מעל הראש, אבל כל נושא העבודה השוטפת בכנסת נעצרת. במשך שנים שהוא היה שוכר חדר במושב תפרח, היה לוקח איתו תיק ונוסע. יושב בישיבה כאחד הבחורים, ולומד שלושה סדרים בחברותות. גם בשבתות הוא היה נשאר בישיבה ואוכל עם הבחורים, ממש נהפך להיות בחור ישיבה לכל דבר. לפעמים היה שוהה בכפר חסידים לפעמים בתפרח או בישיבת חברון. בשנה האחרונה לחייו, בחודש אלול תשס"ח הוא למד בישיבת מיר בחברותא של גיסי הרב סטפנסקי, תלמיד חכם חשוב בפני עצמו, והם למדו מסכת נדרים. לאחר מכן הוא הוציא חוברת של חידושי תורה מאותו אלול, ברמה מאד גבוהה.
באותה תקופה החליטו על הקדמת הבחירות, ואז הוא החליט להפסיק להתמודד ולפרוש מהרשימה. הוא לקח את החוברת שהוא הדפיס, וכתב שם הקדמה שזה לדעתי צוואה או בכלל מורה דרך לכל מי שעוסק בצורכי ציבור לדעת מה העיקר ומה הטפל. והוא כותב שם שהיות שהוא נפרד מהחיים הציבוריים ועובר לחיים אישיים והנפרד מחברו צריך להיפרד בדבר הלכה, ולכן אני שולח לכם את החוברת הזאת. כמו שאנחנו יודעים שנשמתו של אדם מרגישה את מה שהולך לקרות לו, נשמה שמגיעה ממקומות עליונים. כעבור שבועיים נפל אבא באופן פתאומי למשכב ובתוך חודש הוא נפטר.
נמצאנו למדים שהוא ניבא ולא ידע מה ניבא. זו היתה הפרידה שלו מהחברים והפרידה מהחיים בצורה הכי מכובדת שיכולה להיות. באותה תקופה שלח אבא אותי להביא את החוברת הזאת לכל ראשי הישיבות, הייתי אצל כל ראשי הישיבות בארץ מדן ועד באר שבע להביא להם את החוברת הזאת והם התפלפלו בעניין וכתבו הערות וחלקם אפילו התכתבו אתו בעניין.
אני רוצה לומר דבר מאד חשוב: אדם שמתנתק ושהולך לעבוד או לעסוק בצורכי ציבור, קשה לו אחר כך לחזור חזרה. הוא רוצה לשבת וללמוד כמה שעות, אבל זה לא קל. בשביל ליצור המשכיות שבאמת תוכל לשבת ללמוד לפחות באלול, אם אתה הופך את המעשים שלך ביום יום למעשים שתכליתם או להביא פרנסה שזה גם בעצמו דבר חשוב, או לעסוק בצורכי ציבור באמונה או לעזור באמת לאנשים, בשביל לקיים את המצווה לעזור לאנשים אז הרצף הוא אחד. אתה עושה מצוה של לימוד תורה ואחר כך אתה עושה מצוה לעזור לאנשים ואח"כ אתה חוזר למצוות לימוד תורה.
אם אתה מנתק את עצמך מלימוד התורה והולך לעשות קריירה או לעשות כסף, אז באמת אז זה מאד קשה לחזור ללימוד. אבל אם גם את הדברים שאתה עושה מחוץ לבית מדרש הם רוחניים, אז כמו שאנחנו יודעים שמצווה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה, הרבה יותר קל לחזור לבית מדרש כשעשית קודם מצוה, מאשר אם התנתקת. בן אדם שיכול לבוא בחודש אלול ולהתנתק ולשבת ללמד כמה שעות, זו ראיה הגדולה ביותר שמה שעשה לפני כן זה בגדר מצוה.
הרמב"ם אומר שמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים הוא יכול להפסיק מלימודו ולעשות את המצוה ויחזור לתלמודו כך פוסק הרמב"ם והרמב"ם הרי לא ספר מוסר אלא ספר הלכה. מה זה ויחזור לתלמודו? אלא זה תנאי הלכתי במציאות אם מותר לך להפסיק מהלימוד וללכת לעשות מצוה, זה בתנאי שאתה יכול לחזור לתלמודך. אם אתה לא יכול לחזור ללימודך אז אסור לך להפסיק את הלימוד.
מה עושים במסדרונות העירייה? מרגישים איזה שינוי באלול?
אני יודע על הרבה אנשי ציבור שמשנים באלול את אורחות חייהם. בכלל בביתר אתה רואה את זה או כקבוצות או כיחידים זה נכנס בהרבה מקומות. יש פה כמה ישיבות, ואתה יכול לשמוע שבחודש אלול מתרבים הספסלים, לא אברכים אלא אנשים שאחרי צהרים ובערב מתיישבים ללמוד ולא מסתפקים רק בדף היומי שזה חשוב מאד, ח"ו מלזלזל במי שמצליח לעמול וללמוד כל יום שיעור דף היומי או חברותא, מה שלא יהיה. קביעות דבר חשוב. אבל ביום שישי כשאין עבודה, אתה יכול לראות מהבוקר עד שעות הצהרים המאוחרות יושבים ולומדים, יש כאלו שמגיעים ללמוד עם הילדים שלהם וזה דבר מפעים לראות את הדבר הזה.