"השב תשיבנו" (שמות כ"ג, ד')
סיפר הרה"ג ר' חיים שולביץ: במשך שלוש שנים בערך הלכתי עם מרן הגראי"ל שטיינמן יום יום בצהרים מהישיבה לביתו. כידוע, בכל עת היה ראשו כפוף למטה, ועיניו בארץ, לפיכך היו מציאותיו דרך קבע עט, עפרון, שעון וכו' וכו', ובכל עת שראה מציאה היה נעצר, עד שהרמתיה, כדין זקן ואינה לפי כבודו.
פעם אחת ראה על הקרקע שטר של עשרה שקלים, והזדרז להרימו. שאלתיו בדרך צחות: "לא מגיע לי פעם אחת להרויח?"… והשיב: "זה הכסף הכי כשר, זו פרנסה שנשלחה מהשמים".
והוסיף: "כל כסף שמקבלים על עבודה, יש בו חשש גזל, שמא העבודה לא היתה מושלמת, חוץ מכסף של שידוך ושל מציאה, שבהם אין חשש. תשלום השידוך אינו על העבודה, אלא על התוצאה, וכסף המציאה אף הוא אינו שכר, אלא שהתורה קבעה שניתן לקחתו. ומה שנהגו לתתו לצדקה, אין זה מחמת חשש שמא אין לקחתו, אלא אדרבא, כיון שהוא כסף כשר ודאי, כדאי לקיים בו מצוה בהידור".
וסיפר לי, שמרן הגרא"מ שך זצ"ל סיפר לו שבפדיון הבן של נכדו, רכש חתנו הגרמ"צ ברגמן את המטבעות לפדיון אצל החזו"א, והחזו"א אמר לו שאחר הפדיון יקנם בחזרה מהכהן וישיבן לו, אך שלא יאמר לכהן שזו מתנה ע"מ להחזיר. אמנם מכיון שאחר הפדיון היתה צפיפות בבית הגרא"מ, נעלם לו הכהן – היה זה ר' אברהם מרדכי כהן אביו של הגאון ר' אהרן כהן מ'חברון'. כשחזר הכהן לסעודה ביקש רמ"צ לקנות ממנו המעות, ואמר לו הכהן: "חבל שלא אמרת לי מראש, כבר הלכתי לביתי (-הוא היה שכן של הגרא"מ) וחלקתים לקופות צדקה. שאלו רמ"צ: "מה הענין לתת דוקא אותם, וכל כך מהר?" אמר לו: "כסף פדיון הוא ודאי כסף כשר, ולכן כדאי להשתמש בו לצדקה". כששמע החזו"א את המעשה, אמר ש"כך היא הנהגת א ערלכער איד".
(כאיל תערוג)
פלאי פלאים כן היה עם מרן הח"ח זלל"ה