הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
מעשה שהיה ביהודי, שמעון אולי היה שמו, שאיחר להגיע למקום אליו קבעו עימו שיגיע. כשסוף סוף הופיע האיש, מתנשף ונושם בכבדות מרוב ריצה ומאמץ, סיפר על אשה אחת שנזקקה בדחיפות לעזרה, כי אחרת היא היתה קורסת תחתיה ונופלת שדודה מרוב עומס. ששת זאטוטיה קיפצו מכאן לשם ומשם לכאן, ערימות הכלים בכיור החלבי איימו להטביע את המטבח ורצפת חדר הילדים הדביקה את כל הנכנסים אליה בדבק-סוכריות-בצורת-תרנגול, שמרחו הילדים בצהריים. "אין אף אחד בעולם שמכיר את מצוקתה של האשה, ה' ירחם", סיפר שמעון בהתרגשות, "רק אני יכול לעזור לה ולילדיה!".
קריאות התפעלות נשמעו מכל עבר, על מעשה החסד המאד- מופלא. אחד הנוכחים שאל בעיניים מלאות התפעלות מי זאת האשה המסכנה ושמעון השיב: "אשתי".
ואז, אז כולם עשו "אהה" ארוך, לאות אכזבה וחוסר נחת…
חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני, באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו. וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו – עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) 'אז תקרא וה' יענה'". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.
לפני מספר שנים פנה אלי ידידי הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א, מבית וגן בירושלים, ובידו חומר שאסף על פרקי הנ"ך העוסקים באבשלום ובפיו הצעה מרתקת, לכתוב ספר שלם על מרד אבשלום בדוד אביו, כפי העולה מדברי חז"ל והקדמונים, ולפרוס במקביל יריעה, מתוככי דברי חז"ל, על התייחסות התוה"ק ליחסי אבות ובנים ולקחי התנהגות בתוככי המשפחה.
היכרותי המוצלחת עם הרב פישר, המלא רעיונות כרימון, והתעסקותי בעריכת הספרים המרתקים שבהוצאתו הנלבבת, הביאה אותי להיכנס הפעם לעולם מופלא של נושאים שלא התעסקתי בהם מעולם בישיבה ובכולל. הספר 'עוד אבשלום חי', שיצא לאור לפני כשנתיים, ולקחיו, הצליחו לחדור עמוק בלבבי, לפחות בלבבי שלי…
כולנו מכירים את דברי חז"ל ש"כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה י"ז, א'). רבותינו המליצו לנו, בפרט בחודש אלול, לוותר, להבליג ולשתוק, כדי שנזכה שבמשפט ראש השנה הקרב יעבירו את כל פשעינו.
● ● ●
דוד המלך לוקה בכפליים. אבשלום בנו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, מורד בו, גורם לו לנוע ולנוד הרחק מארמון מלכותו, נרדף ומוכה. גם שמעי, שהיה גברא רבה וראש הסנהדרין, מקללו בקללות נמרצות וסוקלו באבנים, כביכול דוד אחד הריקים הוא, ודוד מצדיק עליו את הדין באהבה גדולה ותולה את הקולר בעצמו, באומרו שלא שמעי הוא המקלל, אלא הית"ש אמר לו לקלל, ונמצא ששמעי הוא שליח ההשגחה העליונה.
כתב על כך השל"ה הקדוש: "כל מה שיקרה לאדם, יאמין שהוא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזלזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבה כי ה' אמר לו קלל והוא שלוחו של מקום, מפני חטאיו, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא 'וכי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן', ככה יתנהג בכל המאורעות הן טובים הן רעים יאמין ויאמר: מאת ה' היתה זאת".
מספר ה'בן איש חי': "מעשה באחד שאשתו היתה רגילה לבזותו. בא אל רבו והתחנן לפניו שיסיר רוע הגזירה מעימו. הרב אמר שיתפלל עליו, ואכן כשחזר הביתה אירע פלא, ואשתו התחילה לדבר אליו בכבוד, וכיבדה אותו עד מאד. לאחר תקופה קצרה התחילו השכנים לבזותו. זה אמר לו שגנב ממנו כסף, והשני ביזה אותו בבית הכנסת. בא אל רבו וסיפר לו שאשתו מכבדת אותו, אולם מצד שני התחילו לבזותו ברחוב. השיב לו רבו: "לא אשתך ביזתה אותך, ולא השכנים מבזים אותך, אלא האלוקים אמר להם קלל, ואם זכית, הבזיונות הם בתוך הבית, ואינם ברבים. אבל כשבקשת להתפלל עליך שיעברו הבזיונות, התחילו הבזיונות במקום אחר". מיד ביקש האיש מרבו: "אנא קח ממני הבזיונות ברחוב, ושיכנסו חזרה לתוך ביתי"…
חז"ל אמרו שקשה תרבות רעה בביתו של אדם, יותר ממלחמת גוג ומגוג. הפגיעה הקשה ביותר לאדם היא כשילדיו הם אלו שפוגעים בו ולא מכבדים אותו כראוי, וכבר האריכו המפרשים למעניתם להסביר עד כמה דבר זה הוא היפך הטבע האנושי, שבן קם באביו. אך גם במקרים קשים כאלו, יראה האדם לקבל את יסוריו באהבה, ואדרבה, ישמח בהם.
וכה כתב הרמ"ק בספרו תומר דבורה: "ואני מצאתי תרופה להרגיל האדם את עצמו… שיחשוב על עונותיו תמיד, וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים. ויאמר, מה הם היסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת השם? אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו ממנו אכילתו ומלבושו, ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה, אם כן ממש יחפוץ בהם, ויאמר: מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ובמלקיות המחלישים כוחי מעבודת השם, ואני לוקח אותם בידי?! יותר טוב שאסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא יחלש. ובזה כשיבואו העלבונות עליו, ישמח בהם, ואדרבה יחפוץ בהם"…
כתב הראשית חכמה: "מצאנו כתוב בספרי המקובלים, שאחד מהתיקונים הגדולים מתקון אשר יש למבקש דעת את ה', הוא שיהיה מן העלובים, ואפילו מאשתו ובני ביתו, אשר לא יראה מהם ולא יתבייש, והוא לא יהיה עולבן".
● ● ●
אבשלום רכב על הפרד ובנוסו מפני רודפיו נכנס עם הפרד תחת ענף האלה. נסתבכו שערות ראשו והוא נשאר תלוי באויר, כשהפרד עבר מתחתיו. חז"ל אמרו שאבשלום שלף את חרבו ורצה לחתוך את שערו, כדי לרדת מהאלה, אך ראה גהינום פעורה תחתיו, והוא העדיף להישאר תלוי על האלה מאשר ליפול לגהינום.
המהרש"א מסביר שאילו הפרד לא היה עובר תחתיו, אבשלום לא היה נמנע מלהשתחרר באמצעות קציצת שערותיו, לרכב עליו ולהמשיך לפקח על המרד.
ואמר הגה"צ רבי אייזיק שר זצ"ל: עצם העובדה שאבשלום נתלה דוקא בשערו, גרמה לו להתבונן, לערוך דין וחשבון, בחושבו כך: הרי אני נזיר ושערותי קדושות, אם כן כיצד תבוא אלי תקלה דוקא בשערותי? אלא בהכרח שמעשי אינם רצויים לפני הקב"ה, ומכיון שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, לכן לא מנעוני מהשמים למרוד באבי. אך למצוות ישנן זכות להגן ולהציל את עושיהן, לכן מבין אני- כך הרהר אבשלום בליבו- שנלכדתי דוקא בשערותי הקדושות, כדי שאשוב בתשובה. ואם אקצוץ כעת את שער ראשי ואמשיך במרד, סופי יהיה שאובל לגהינום. אך אם הפרד היה נשאר תחתיו, אבשלום לא היה עוצר, ולו לרגע אחד, כדי להתבונן, להרהר בלבבו על מעשיו, ולא היה ניצל מאש הגהינום.
ההורים צריכים להתריע כנגד סיכסוכים משפחתיים
"וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ. וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ".
מובא על כך בספר "עוד אבשלום חי": ראוי שהאבות יתנו את דעתם על המריבות העולות בין ילדיהם ולהשפיע עליהם טובה וברכה, להשפיע עליהם להקטין את האיבה ולסלול את דרכם לשלום, אהבה ואחוה. והנה דוד מלכא משיחא היה צריך לשקול בפלס את הסכמתו לכך שאמנון יצטרף אל אבשלום בדרכו, שמא יבולע לאמנון, וכך כתב הרלב"ג: "להודיע שראוי לאדם שיתיישב במה שנשאל ממנו, אם אפשר שיקרה ממנו נזק קודם הסכימו לדבר השאלה ההיא. הלא תראה כי דוד בעבור שלא התישב על מה ששאל ממנו שילך אתו אמנון, נתן לו את שאלתו, והיה זה סיבה להמתת אמנון. כי כבר היה אל דוד לתת אל לבו דבר השנאה אשר שנא אבשלום את אמנון על דבר תמר אחותו, עם שזה היה מסובב מהשם יתברך להקים על דוד את הרעה מביתו כי הריגת אמנון היה מסלול ודרך אל התכלית ההוא כמו שנראה מדברי זה הסיפור".
לעצור רגע ולחשוב
— כשאדם נמצא בתוך רחש בחש של מריבה משפחתית, נסחף הוא אל זרם המחלוקת. זה אמר כך וזה השיב לו כך. ההורים השתמשו בביטוי שגוי והאח החרה אחריהם במילה אומללה. גם הוא תורם את חלקו ומבעיר את המדורה בפיסת רכילות נוספת והאחים והאחיות מפטירין אחריו בעוד זילזול, אימרת כנף מיותרת, עקיצה החודרת ללבבות כארס של עכנאי, או העלבה והתחשבנות על ריב ישן, שמורסת מוגלתה כבר נסגרה, וכעת, לכבוד הריב החדש, פותחים אותה שוב, כדי לדמם יחדיו, להקניט ולהתחשבן.
אילו האדם היה נעצר לרגע, נושם עמוק, מהרהר עם מי הוא מתכתש כעת, עם הוריו מולידיו, עם אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו, גיסיו וגיסותיו, הלא הם עצמו ובשרו, האנשים הקרובים אליו ביותר.
אילו האדם היה נעצר לרגע קט, מנסה לרדת למוחותיהם ולבבם של בני הצד השני בויכוח, לנסות להבין ששני צדדים למטבע, ואולי ניתן לפשר ולגשר. לא להוסיף קש וגבבא למדורת הריב, אלא להנמיך את הלהבות ולקרב את הלבבות. הלא אנשים אחים אנחנו!!
ההתבוננות מסייעת להנמכת מריבות משפחתיות. העצירה משטף הויכוח והיציאה מבועת המחלוקת, כדי לחשוב, להתבונן, להחליט האם כל זה שווה, תועיל רבות לריבוי אחדות ושמחה בתוככי המשפחה ומחוצה לה. וכאמור, כל המעביר על מידותיו- מעבירין לו על כל פשעיו. זאת עצה נפלאה לקראת יום הדין הקרב, להגביר אהבה, אחוה וקשר, סיוע ועזרה, בתוך המשפחה הקרובה והמורחבת.
● ● ●
לפני כשבוע נפטרה סבתא שלי היקרה מרת אטה גנוט ע"ה. בהספד שנשאתי בדמעות בבית החיים, הזכרתי בסוף דברי שסבא שלנו, הרה"ח ר' מיכאל גנוט זצ"ל, בעלה של סבתא ע"ה, כתב לנו בצוואתו שנשמור קשר עם בית ויז'ניץ, כאשר הוא וכל אבותיו היו חסידי ויז'ניץ במשך דורות. סבא זצ"ל גדל בבית שכ"ק מרן ה"אהבת ישראל" זיע"א היה חלק מקורות בניינה ודבוק היה כל חייו בצאצאיו, ה"ה מורו ורבו בעל ה"שארית מנחם" זצ"ל מווישווא ורבותיו כ"ק בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ, אחיו כ"ק בעל ה"מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ, כ"ק הרה"צ רבי חיים יהודה מאיר מווישווא זצ"ל, כ"ק ה"ישועות משה" זצ"ל ובניו כ"ק האדמורי"ם שליט"א, בצירוף קשריו ההדוקים עם כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצ"ל, בית אנטניא, בית בורשא ויתר חצרות הקודש דויז'ניצא.
"זאת הצוואה של סבא זצ"ל"- אמרתי – "ומכיון שסבתא ע"ה לא כתבה צוואה, הייתי מציע שמלבד שמירת הקשר האיתן עם בית ויז'ניץ, נשמור כולנו, כל בני הדודים וכל הצאצאים הרבים בלי עין הרע, על קשר בינינו… נכון, המשפחה גדלה, ברוך ה', ולא תמיד קל לשמור קשר רצוף עם כולם. אך הבה נשתדל, לעילוי נשמתה של סבתא"…