ליל שבועות לפני שנים אחדות. השעה 4.45 לפנות בוקר. בפינת אחד מבתי המדרש המרובים שבעיר בני ברק אנו פוגשים בהרה"ח ר' יוסל ד.
עיניו של ר' יוסל, שעוד זכו לראות את חצר גור בתפארתה, בעיירה "גור" שבפולין, שקועות עתה בדף גמרא, ה"דף היומי" כמובן. שעת הזריחה הולכת וקרבה. הלומדים קמים ממקומם מיישרים את גוום, ור' יוסל עדיין מתנועע על מקומו, לוגם מעת לעת מכוס חמין שהניח לפניו נכדו.
מחוג השניות של השעון הגדול שבקיר בית הכנסת, השלים שלשה סיבובים נוספים והצביע על כך שהשעה היא 4.48 . בעוד דקה, בשעה 4.49 יש לסגור את הספרים ולהתחיל להתכונן לקראת תפילת שחרית.
אמור נא לי, פנה ר' יוסל ליהודי שחלף לידו, מתי בדיוק הנץ? בחמש ארבעים ואחד, או בחמש ארבעים ושתים? הלה משך בכתפיו כאומר: למאי נפקא מינא? ור' יוסל הטריח עצמו לעבר לוח השנה שעל בימת החזן, דפדף במהירות, ומשנוכח כי נותרה לו דקה תמימה עד הזריחה, שב והתרפק על גמרתו האהובה, מוצץ עד תום את לשד דקה הבודדה.
תפילת וותיקין הסתיימה. ר' יוסל קידש על היין, הטיב את ליבו במזונות ושאל: היודעים אתם את ערכה של דקה תמימה? דקה מהחיים! כה הרבה אפשר לעשות בה ולנצלה. אני, שח ר' יוסל, זכיתי לראות בעיני את האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת זצ"ל, שהיום הוא הייארצייט שלו. מי שראה אותו אינו צריך הסבר כלשהו על חשיבות הזמן ועל מעלתו. פניו של ר' יוסל להטו בקדושה ואצבעותיו נקשו קצובות על שולחן העץ תוך שהוא אומר: יהודים. זמן זה חיים! מי מוכן לוותר על חייו?! לא היינו צריכים להפציר הרבה, ור' יוסל חלק עמנו עובדה מעניינת ששמע על רבו האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל.
בצעירותו, הנמיך ר' יוסל את קולו, למד ה"אמרי אמת" בחברותא עם הרב ועלוועל מוזס זצ"ל שהפך לימים לראב"ד של קאליש. השניים היו משכימים קום בשעה 15.3 לפנות בוקר ופותחים בלימוד חמש עשרה דקות לאחר מכן בשעה 30.3. פעם אחת. פעם אחת בלבד, מורה ר' יוסל באצבעו, איחר ר' וועלוועל מוזס בעשר דקות תמימות והתחיל ללמוד עם ה"אמרי אמת" בשעה 40.3 . ה"אמרי אמת" לא הגיב על האיחור אף לא ברמז קל והשניים פתחו בלימודם.
חלפו עברו להם ארבעים שנה. ה"אמרי אמת" כבר ישב על כסא האדמו"רות, ועל דלתו התדפק ר' וועלוועל מוזס שהגיע לבקש ברכה ממורו ורבו, בעניין כלשהו.
הרבי קיבל בלבביות את ר' וועלוועל החברותא לשעבר, ששטח את בקשתו לברכה והצלחה. "זאל זיין מיט הצלחה" בירך הרבי. ר' וועלוועל חזר שנית על בקשתו, תוך שהוא מבקש הבטחה מהרבי כי ברכתו לא תשוב ריקם. ר' יוסל נזדקף על מקומו וסיפר: הרבי נעץ את עיניו בר' וועלוועל ואמר בחביבות ר' וועלוועל. כלום אינך זוכר את אותן 10 דקות שלקחת מזמני לפני ארבעים שנה? עד היום עדיין לא הצלחתי להשלימן, הרוצה אתה ר' וועלוועל להוסיף וליטול מזמני…
שתיקה קלה השתררה בחלל בית המדרש. בעוד אנו מביטים בו, קם ר' יוסל ממקומו, ניגש אל השולחן עליו ניצב נר נשמה, והמשיך את דבריו. הביטו בה בשלהבת, התבוננו בדרכיה. לעולם אין היא רפה ממלאכתה. נאמנת היא לתפקידה בלא סייגים וגבולות, בלא טענות ומענות. כל עוד יש שעווה תחתיה היא מתאמצת להעפיל כלפי מעלה. אין היא מתייאשת מכך שאט-אט היא שוקעת אל תוך הכוסית וכבר אינה רואה את העולם החיצון. תפקיד יחיד ומיוחד לה, אותו אין היא נוטשת עד לרגעיה האחרונים: לבעור! למצות לצרכיה את ה"חומר" עד תומו. האם אין אנו דומים לנר ולשלהבת? אמר ר' יוסל ספק שואל ספק עונה, תוך שהוא נוטל לידיו את גמרתו האהובה ושב ללימודו.
אנו פונים לצאת מבית המדרש וקולו של ר' יוסל דולק אחרינו: זכרו קינדרלעך, זכרו! כל זמן שהנר דולק. כל זמן שהנר דולק, יש לנצלו!
(מתוך עלון מאורות הדף היומי)