בספר לב אליהו לרבי אליהו לאפיאן זצ"ל (פ' עקב) מביא שקרא באיזה ספר בצעירותו, מעשה שהיה לפני יותר מ-150 שנה, שהיה גוי סוחר גדול והיה נוסע ליריד עם כמה עגלות וכמה משרתים, ובאחת העגלות היה מונח השק עם המעות שהרוויח ביריד, והיו יושבים שני שומרים חזקים עם כלי זיין באותה עגלה שהיה בה השק עם המעות, וכל השיירה הזאת היה מלווה אותה כלב גדול, וזה הכלב היה יושב באותה עגלה שהגביר ישב בה. ומפעם לפעם היה יוצא הכלב ומקיף את העגלות להריח אם הכל בסדר. ובאותה העגלה לא היה יושב שום אדם, רק הגביר והכלב.
פעם אחת חזרו מהיריד עם אוצר גדול מאד של מעות, ובאמצע הדרך יצא הכלב מעגלת הגביר, ונעמד לפני הסוסים, והתחיל לנבוח בקולות גדולים מאד, וחשבו האנשים אולי הוא מבשר על איזו צרה, אולי באים לסטים מאיזה כיוון, ויביטו כה וכה ויראו כי אין איש, ונתנו לכלב קצת בשר נבלה, והוא אינו נח ואינו שוקט, אלא ממשיך לצעוק ולנבוח בקול גדול, עד שכלו כל הקיצין, כי הכלב אינו נותן לסוסים לנסוע. וירד הגביר מעגלתו וניגש אל הכלב לבדוק על מה כל הרעש הזה, והכלב ממשיך לנבוח ואינו שוקט.
בראות הגביר כך, הוציא את הרובה שלו, ואמר לכלב, כלב כלב מה אתה מונע אותנו מלהמשיך בנסיעתנו. הכלב לא נח, עד שלא היתה ברירה וירה בו והרגו.
הם המשיכו בדרכם. בהגיעם לבית הגביר, חיפשו את השק של המעות ולא מצאוהו. הם הבינו שכפי הנראה נפל השק תוך כדי הנסיעה, לכן חזרו לאחוריהם באותה דרך שנסעו, ובכל הדרך הביטו אנה ואנה לבדוק היכן נמצא אותו השק המלא וגדוש. עד שהגיעו לאותו המקום שהרגו את הכלב, ומצאו אותו שרוע על השק עם המעות. כי בנסיעותיו האחרונות הלך עד לאותו השק, לשמור עליו. עד כדי כך מסר הכלב נפשו עבור האדון.
כשרואים הנהגת הכלבים, ומתבוננים בהם, נתגלית השירה הזאת (הנאמר ב'פרק שירה'), 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו'. קל וחומר, ומה הנאמנות שיש לו לבעליו רק משום שהוא נותן לו פרנסתו וזורק לו כמה עצמות לאכול, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להיות נאמנים להשי"ת.
(ממשקה ישראל | עקב עח)