"וַיִּקַּח קֹרַח… חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר ט"ז א'-ב')
כיצד הצליח קורח להקהיל מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות כנגד שני גדולי הדור משה ואהרן? מבאר רש"י: 'מה עשה עמד וכנסם, והלבישם טליתות שכולם תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה מציצית? אמר להם חייבת, התחילו לשחוק עליו, אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה? וכך המשיכו בעוד טענות שטות והבל כנגד משה ואהרון.
היתכן?? בכמה דברי שטות והבל לאגד מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, ועוד כנגד מי? נגד משה ואהרן, בחירי ה'?
מבאר הגה"צ רבי לייב חסמן זצוק"ל בעל ה'אור יהל', שמכאן אנו למדים מהו כוחה של ליצנות! ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות! יתכן כי יעמדו מאה אנשים בעלי דעת ותבונה ויאמרו דברי דעת והשכל, ומולם יבוא ליצן אחד ובאמרת כנף מתלוצצת אחת, יבטל דברי כולם. כך הצליח קורח להטות ליבם של מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות כנגד משה ואהרן – בכח הליצנות שהורסת כל חלקה טובה של בינה ודעת.
אבל מעתה יש לנו להבין ו'כי קורח שפקח היה מה ראה לשטות זו' כדברי המדרש תנחומא, כיצד יתכן שקרח שהיה פקח ונבון, הפך להיות שוטה הכפר כשהוא מארגן הופעה נכבדה של מאתיים וחמישים ראשי עם למופע ליצנות ברחובה של עיר כנגד משה ואהרן?
אלא שכח הליצנות הוא כח הרסני, עד שהלץ עצמו לא מרגיש כמה הוא נדחה לשאול תחתית, וכמו שכותב המסילת ישרים ש'הליצנות מסלקת מהאדם את כח ההתעוררות וההתפעלות, עד שטובע הוא בים הגדול שאין להיחלץ ממנו', הליצן נהנה בדברי ליצנותו ובסובבים הנהנים מהלצותיו, אבל בינתיים הוא מפסיד את רגש הדעת וההגיון, עד שמוצא עצמו בשאול תחתית של השתטות והתבזות לעין כל, שאין דרך חילוץ ממנה רח"ל.
גם האדם הפקח והנבון, כשהוא משתמש בכח הליצנות, סופו שמשתטה הוא ללא דרך מילוט. קורח שפקח היה, התלוצץ והליץ אחרים, ובזה נאבד מן העולם!
***
סיפור נפלא בעניין זה הופיע בספר 'מאורות הדף היומי':
בעיירה לייפציג היה שוק ובו סוחרים רבים היו עושים עסקיהם, בעיר זו היה אדם בשם לייבל שנודע בשם 'לייבל הלץ' או בלשון העם 'לייבלץ'.
כל אדם אשר חזר מלייפציג היה מעלה על שפתותיו חיוך רחב כשהיה נזכר בלייבלץ ובחידודיו המופלאים, עמד לו לייבלץ במרכז השוק כשמסביבו מתקהלים עוברי אורח העומדים מרותקים למקומותיהם, מלהט הוא בלשונו ועובר מנושא לנושא, מתלוצץ על קשיי הפרנסה ועל בעיות החיים ותלאותיהם ונראה שהכל בעיניו הבל ואין דבר שיצליח להעכיר את בדיחות דעתו, אדם מר נפש כי יבקר בלייפציג יחזור לעירו שמח, ומרירות נפשו נשכחה כלא הייתה כשבאמתחתו היתולים ודברי חידוד מבית מדרשו של לייבלץ, והלצותיו ובדיחותיו התפרסמו ועשו להם כנפיים בכל מקום.
בעיר וינה התפרסם שמו של הפרופסור הגדול מוריץ הילדסהיימר, שהיה מומחה עולמי למחלות הנפש, ורבים היו משחרים לפתחו מכל העולם למצוא מזור למכאובי נפשם,
יום אחד יושב פרופסור הילדסהיימר במרפאתו הגדולה והמדופלמת בוינה, והנה נכנס לחדרו אדם השרוי בדיכאון עמוק, מתנה הוא את צרותיו מבכה את מר גורלו ומצטער על חייו חסרי התוכן,
ד"ר הילדסהיימר הכיר את סוגי מחלות הנפש, אך הפעם אמר: מקרה כה קשה של דיכאון לא פגשתי בכל שנות טיפולי! ניסה שיטת טיפול מסוימת אך לשווא, עבר לסדרת מפגשים ושיחות והחל בבירור יסודי של המועקה שממנה סובל החולה, אך לא הצליח לעמוד על טעמה ואף טיפול תרופתי לא העלה ארוכה לדיכאונו של החולה.
פרופסור הילדסהיימר שלא הצליח בדרכים הרגילות, ניסה לפתור זאת בצורה מקורית, פנה אל החולה, ויעץ לו כי יסע ללייפציג וישמע מדברותיו של לייבלץ אשר אומרים עליו שלא היה ליצן ובדרן כמוהו מאז ומעולם, הפרופסור סיים את דבריו אל החולה שלפניו כשנימת תקווה נסוכה בהם "בטוחני שהדבר ישפר פלאים את מצב רוחך!"
לתדהמתו פרץ החולה בבכי מר כשדיכאון עמוק פרוש על פניו, "האם הרופא התייאש ממני כך שאין תקווה לרפא את מחלתי?", "אני בטוח שבדיחותיו והיתוליו יעלו מזור לדיכאונך כפי שהעלו מזור לאלפי חולים", ניסה הפרופסור המפורסם להרגיע את החולה, אך היה זה לשווא…..
אני הוא לייבל מלייפציג! השיב החולה.
2/227