הרה"ג רבי בנימין בירנצוייג שליט"א
האם כופין על מצות 'שנים מקרא ואחד תרגום'?
'חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום', כך הוא לשון השו"ע בהלכות שבת (סימן רפה סעיף א), וכן הוא ברמב"ם (פי"ג מהלכות תפילה הכ"ה) לשון 'חייב'. והוא מדברי הגמרא בברכות (ח, א) ושם הלשון 'לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור', ושינו הרמב"ם והשו"ע הלשון ל'חייב אדם', שלא יאמר אדם שזו הנהגה טובה וכפשטות לשון הגמרא 'לעלום ישלים אדם', אלא זה חיוב גמור כל מצות חכמים (שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן מו).
ובגדר חיוב זה האם חיובו ככל מצות עשה דרבנן, שיש הסוברים שכופין על האדם לקיימן [תשובת הרשב"א ח"ד סימן רסד, ועוד הרבה פוסקים], כתב בשו"ת שבט הלוי (שם) שספק בידו אם כופין על זה, כיון שחיוב של שנים מקרא אינה מצוה בפני עצמה, אלא ענף ממצות תלמוד תורה, ובמצות תלמוד תורה יש לדון אם נחשבת למצוה שמתן שכרה בצדה כמתבאר בדברי הגמרא (שם), וכן מצות שנים מקרא כבר אמרו חז"ל שזוכה לאריכות ימים, וא"כ יתכן שיש לה גדר של מצות עשה שמתן שכרה בצידה שאין כופין עליה [עיין יו"ד סימן רמה סעיף ד ברמ"א שכופין את האב לשכור מלמד ללמד את בנו תורה, ובמה שדן בדבריו הנחלת צבי שם], ומכל מקום הוא חיוב גדול בפני עצמו.
כיצד נהג החפץ חיים בקריאת 'שנים מקרא', ומה היה מנהגו של החזו"א בזה?
כתב המשנ"ב (סימן רפה ס"ק ו) בסדר קריאת 'שנים מקרא ואחד תרגום', שלא יקרא התרגום תחילה ואח"כ המקרא, אלא יקרא לכתחילה המקרא פעמיים ואחר כך תרגום.
אכן, לקרוא פעם אחת מקרא ולאחריו תרגום ולאחריו שוב מקרא, הביא בשער הציון (שם ס"ק י) שדעת הדברי חמודות על הרא"ש, שבדיעבד יוצא אף בקורא את התרגום באמצע בין השנים מקרא. ובאמת שכך היה מנהגו של החזו"א (חוט שני ח"ד פפ"ז ס"ק ב אות ב) לקרוא באופן זה, ובטעם הדבר ביאר הגר"נ קרליץ (חוט שני שם), שכיון שהתרגום מועיל להבנת המקרא, ולכך ראוי שלכל הפחות הפעם השניה של המקרא תהיה אחר הבנת התרגום [ומה שנזכר 'שנים מקרא ואחד תרגום' שמשמע שקורא פעמיים המקרא קודם התרגום היינו דווקא אם זוכר את פירושו של המקרא]. וכן כתב המקור חיים (בקיצור הלכות ס"א) שמן המובחר לעשות כן.
ולמעשה מנהגו של מרן החפץ חיים, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן לג) ששמע מעדות נאמנה, שהחפץ חיים היה נוהג לקרוא כל פסוק פעמים ולאחר מכן את התרגום [ופירוש רש"י והרמב"ן].
ואם קרא את התרגום לפני שקרא אפילו פעם אחת את המקרא, הסתפק בקצות השולחן (סימן עב בדי השולחן ס"ק א) אם יצא בדיעבד ידי חובה. והגר"ח קניבסקי (דרך שיחה ח"א עמוד ב) כתב שכדאי לחזור ולקרוא את התרגום.
שנים מקרא ואחד תרגום עם פירוש רש"י בזמננו, האם הוא חיוב מדינא? והאם צריך לקרוא פירוש רש"י בשפתיו כמו התרגום?
כתב השו"ע (סימן רפה סעיף ב) שאם לומד הפרשה עם פירוש רש"י זה נחשב כמו קריאת התרגום ודי בזה, אבל ירא שמים יקרא גם תרגום וגם פירש"י.
ובטעם הדבר שיש לקרוא גם תרגום וגם פירוש רש"י, כתב המשנ"ב (שם ס"ק ו) כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני וגם הוא מפרש כל מילה ומילה, ופרוש רש"י יש לו מעלה, שהוא מפרש את הענין על פי מדרשי חז"ל יותר מהתרגום, וסיים המשנ"ב 'ובאמת כן ראוי לנהוג לכל אדם, שילמוד בכל שבוע הסדרה עם פירוש רש"י מלבד התרגום, כי יש כמה פרשיות בתורה ובפרט בחלק ויקרא שאי אפשר להבינם כלל על ידי תרגום לבד'.
לשון חריפה יותר שלימוד פירוש רש"י הוא בזמננו חיוב מדינא, כתב החפץ חיים באגרותיו (אגרות ומאמרים אגרת יח) 'שלא יאמר האדם המעביר פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום, שבזה יוצא ידי חובה, כי בזמן הגמרא היה התרגום לימוד גדול ונכבד שעל ידו הבינו ההמון את התורה, מה שאין כן אצלנו, אין יוצאים ידי חובה בתרגום, לפי שאין המוני בני ישראל מבינים אותו, וצריך לביאור נכבד שיפרש היטב את התורה, וביאור רש"י הוא כזה, והוא אצלנו מדינא במקום התרגום'.
והוסיף עוד החפץ חיים (ליקוטי אמרים פ"ה), שמה שנהגו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, משום שעל ידי זה יתבונן במקרא ויתן את ליבו להבין הדברים, ואז נחשב לו כלימוד מקרא, שהרי אם אינו מבין לא נחשב לו כלימוד כלל.
ומכל מקום כתב הגר"ח קניבסקי (דרך שיחה ח"א עמוד ב) שגם אם אינו מבין התרגום כל כך [ואי אפשר לו בקריאת התרגום וגם פירוש רש"י], עדיף לקרוא את התרגום מאשר פירוש רש"י ומשום שתקנת חכמים היא שיגיד התרגום.
חידוש דין נוסף מצאנו בענין זה, שהלומד שנים מקרא ותרגום, וגם פירוש רש"י, כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ד פפ"ז ס"ק ב אות ג) שאם לומד את פירוש רש"י בנוסף לתרגום, שאינו צריך להוציא בשפתיו את הפירוש רש"י כמו שצריך לעשות בתרגום, אלא די שיעיין בדבריו מבלי להוציא בשפתיו. ורק באופן שלומד פירוש רש"י מבלי קריאת התרגום [כמו שכתב השו"ע שיוצא בזה] צריך שיוציא הפירוש רש"י בשפתיו כמו קריאת התרגום.
ובדבר מנהגו למעשה של מרן החפץ חיים, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן לג) ששמע בעדות נאמנה שהחפץ חיים היה קורא, שנים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש"י, ולאחר מכן למד אף את פירוש הרמב"ן.
כיצד נהג החזו"א לקיים 'וישלים פרשיותיו עם הציבור' בקריאת שנים מקרא?
בסדר קריאת שנים מקרא, כתב השו"ע (סימן רפה סעיף ג) שמיום ראשון והלאה נחשב שקורא עם הציבור [וראה במשנ"ב ס"ק ז' שכתב שם שמיום הראשון הוא לאו דווקא], וזה לקיים דברי הגמרא בברכות (שם) שלעולם 'ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור'.
ובהנהגה למעשה כתב המשנ"ב (שם ס"ק ח) שכתבו כמה אחרונים שמצוה מן המובחר לקרותה בערב שבת, ועיין בשערי תשובה על זה. עוד הוסיף להביא מספר מטה יהודה שכתב, שאם הוא קורא מתחילת השבוע והלאה, הוא גם כן מצוה מן המובחר, וכמו שכתב בבית יוסף שכן מוכח מדברי הרמב"ם, והביא ממעשה רב שכתב שהנהגת הגר"א היתה לקרוא כל השבוע לאחר התפילה מקצת מן הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ומסיים בערב שבת.
ובספר אורחות רבנו (ח"א עמוד קכג, וכן בזכור לדוד [פרנקיל] ח"ב עמוד שכא) הביא שכן נהג החזו"א לומר בכל יום מקצת מהפרשה, אלא שהיה משאיר פרשה אחת [דהיינו משביעי] לקוראה בשבת לאחר התפילה בבוקר, ונהג כן, כיון שדעתו שבאופן זה נחשב 'משלים פרשיותיו עם הציבור', והיינו לאחר שהציבור סיים לקרוא בתורה.