כיצד משערים מזון שתי סעודות לצורך עירובי תחומין ?

י"ד אב תשע"ט -סימן ת"ט- סעיף ז'

הורדת השיעור לצפיההורדת השיעור לשמיעה


השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א



איך יתכן שאדם יקבל ארבעת אלפים אמה ממקום עירובו?מה הוא עיקר מצות עירובי תחומין?אדם שהלך למקום שרוצה לקנות בו שביתה האם צריך לומר בפיו שקונה שביתה? וכיצד נקבע תחום שבת של תלמידים בבית רבם?שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימנים ת"ט סעיף ז' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה

אדם ששובת בתוך העיר שיש לו אלפיים אמה, ורוצה ללכת ארבעת אלפים אמה, יש לו אפשרות ע"י הנחת עירובי תחומין בסוף התחום, ואנחנו רואים כאילו שם מקום דירתו, וממילא מודדים לו משם אלפיים אמה נוספים, וישנה אפשרות נוספת, ע"י ששובת ברגליו, דהיינו, הוא הולך ביום שישי אחר הצהרים למקום בו הוא רוצה לקנות שביתה, והוא נמצא שם כל זמן בין השמשות, ואדרבה, עיקר מצות עירובי תחומין, זה לא ע"י הנחת מזון שתי סעודות, אלא עי"ז שהוא נמצא שם בגופו בזמן קניית העירוב שהוא בין השמשות, ומונים לו משם אלפיים אמה, וחז"ל הקלו על האדם שלא יצטרך ללכת בגופו עד סוף התחום, אלא יוכל לשלוח או להניח עירובי תחומין מבעו"י, מזון שתי סעודות.

אינו צריך לומר שום דבר, אלא עצם העובדה שהוא נמצא שם, אפילו בשתיקה, זה כבר גורם לכך שהוא יקנה שם שביתה, וימדדו לו משם אלפיים אמה, וכן אדם שבא בדרך, ובכניסת השבת היה במקום מסוים, הוא קונה שם שביתה, וכן אדם שיש לו בית בעיר, והוא הולך בער"ש לסוף התחום כדי לקנות שם שביתה, עצם ההימצאות שלו שם, גורמת לכך שהוא קונה שם שביתה, והמ"ב אומר, שיש הבדל, אדם שבא בדרך, המקום שבו הוא נמצא בבין השמשות, הוא קונה שם שביתה בכל מקרה, ואדם שנמצא בעיר והוא הולך לסוף התחום כדי לקנות שם שביתה, הוא לא קונה, אא"כ כוונתו לקנות שם שביתה, ואע"פ שלא אמר כלום, כיוון שהוא נמצא שם, זה עצמו מקנה לו שביתה שם, אבל אם הוא סתם הולך לטיול בער"ש, אינו קונה שם שביתה.

אדם שלא רוצה לטרוח להחשיך שם, לכתחילה שילך ברגלים, וישהה שם בגופו בכניסת השבת, שהקלו עליו חז"ל, וילך מבעו"י ויניח שם מזון ב' סעודות.

מזון ב' סעודות הוא כל אחד ואחד כפי מזונו, אם הוא חולה, משערים במזונות של חולה שהם סעודות קטנות, וכן אם הוא זקן, משערים בסעודות קטנות, ואם הוא רעבתן, לא צריך סעודות ענקיות, אלא בינוניות, והמ"ב אומר, שזה להקל לשני הכיוונים, דהיינו, להקל על זקן וחולה שמשערים כפי הסעודות הקטנות שלהם, ולהקל על רעבתן שמספיק לו סעודות בינוניות שהם כששה ביצים, והסעודות הם מפת, או מכל דבר שמשתתפים בו שיתופי מבואות, ואם הוא לפתן, מספיק כדי מזון ב' סעודות, וכאשר שולח את העירוב או מניח בעצמו, הוא צריך לומר, 'בזה העירוב יהיה מותר לילך למחר אלפיים אמה', והאמירה מעכבת, ואומר המ"ב, שלא צריך דווקא לומר את הנוסח, אלא אפילו אמר 'זה יהיה לעירוב', זה כבר מספיק.

כל אדם שביתתו נגררת אחר מקום מזונו, אבל תלמידים שאוכלים בבית בעה"ב בשדה ולנים בבית רבם, התחום שלהם נקבע לפי מקום הלינה בבית רבם, שזה העיקר, כיוון שהיו רוצים גם לאכול שם אם המזון שלהם היה שם.

כתבו לנו תגובה, מבטיחים לקרוא ולהגיב לכם חזרה

פוסטים נוספים