הרב ישראל ליוש
"וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא י"ג, מ"ה)
הגמ' במסכת שבת דף ס"ז ע"א מביאה ברייתא על פסוק זה: תניא: 'וטמא טמא יקרא' – צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.
למדים אנו מכאן – אומר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל – כמה גדול כוחה של תפילת יהודי על זולתו, וחובה עלינו לתת את ליבנו ולהתפלל על חברינו הנמצא בצרה.
הנה בטבעו של אדם ישר כי כאשר יראה את ידידו בצרה, בוודאי ירצה לעזור לו במה שיוכל, אם יראהו שותת דם, ירוץ לעברו לחבוש לו את פצעיו, ואם יוודע לו כי הוא מתקשה בפרנסה ויש בידו לעזור לו, בוודאי ישמח לתמוך בו, אם כן גם כאשר אין בידנו לעזור לו בעזרה פיזית וממשית, ישנה עזרה אחת שתמיד נוכל לעשות עבורו ללא מאמץ, צריך רק את הלב, תפילה כנה שבוקעת ממעמקי הלב עבור חבר שסובל, יש בכוחה לבקוע רקיעים ולהרעיש עולמות.
לחיזוק הענין, מוסיף הגר"ש פינקוס זצ"ל, דברים מבהילים ונוקבים של בעל 'לבוש האורה' על תפילתו של הגולה לעיר מקלט, הממתין בקוצר רוח למות הכהן הגדול, אז יוכל לצאת מעיר מקלט, וז"ל הלבוש: 'לפי שלא התפלל (הכה"ג) שלא יארע תקלה זאת בישראל בחייו, ולכן באה לזה תקלה זו, לכן חייבה אותו התורה לזה שישב בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, ויצטער שלא יוכל לשוב לשבת לביתו כל זמן שכהן הגדול חי, ומתוך כך יתפלל הוא על מיתת כהן הגדול, ותתקבל תפילתו, ויקבל הכהן הגדול את עונשו מידה כנגד מידה, שמפני שלא התפלל הוא, ימות שלא בזמנו ע"י תפילתו של זה, ויתמנה אחר תחתיו שיתפלל, ולא יהא תקלה בישראל'.
סיפורים רבים סופרו על תפילותיו של מרנא החפץ חיים על תלמידים שחלו או היו במצוקה כל שהיא, לעיתים אף היה עורך צומות ימים ע"ג ימים לזכותם של החולים.
עולם התורה עקב בדאגה אחר מאסרו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בסיביר, שתדלנות רבה ומאמצים גדולים נעשו ע"י עסקנים שונים כדי להביא לשחרורו מוקדם ככל האפשר, גם החפץ חיים הצטרף למאמצים, ומלבדם אף נהג לומר בכל יום ארבעה פרקי תהילים לשלומו.
תפילות הרבים יחד עם תפילות החפץ חיים פעלו בשמיים, וההשתדלות נשאה פרי, והנה הגיע ערב יום הכיפורים, ולתאו של הגר"י אברמסקי זצ"ל נכנס אחד מן הסוהרים ובפיו בשורת השחרור, הוא אף מסר לו כרטיס נסיעה ברכבת.
רבי יחזקאל הגיע אל תחנת הרכבת, ולהפתעתו רואה הוא מולו את מפקד מחנה המעצר, האחרון פונה אל רבי יחזקאל ושואל אותו: 'האם הנך עומד לנסוע ברכבת?'
'כן' ענה רבי יחזקאל,
'האם אתה רב?' המשיך המפקד לשאול,
'כן' ענה אף על שאלה זו.
'הראה לי את כרטיסך!' ציוה עליו המפקד, רבי יחזקאל חשש כי הוא זומם לקחת ממנו את הכרטיס ולהשאירו כלוא בעל כרחו בתחנת הרכבת, כי למרות שהיה המפקד יהודי, הוא היה רשע מרושע, אך לא נותרה בידו ברירה והוא הראה למפקד את הכרטיס, כפי שפקד עליו.
התבונן המפקד בכרטיס ואמר לרבי יחזקאל: 'הכרטיס שקיבלת הוא לקרון בלא חימום, אם תיסע בקרון זה – לא תגיע לביתך, אתה עלול לקפוא למוות באמצע הדרך', תוך כדי דבריו הסתכל המפקד אנה ואנה לצדדים, וכאשר ראה כי אין איש, החליף לרבי יחזקאל את הכרטיס לקרון מחומם.
רבי יחזקאל היה המום מטוב לבו של המפקד, שעד עתה הכירו כרשע ומתנכר ליהודים, על אף היותו יהודי בעצמו. המפקד לא הסתפק בהחלפת הכרטיסים, הוא אף ביקש את סליחתו של רבי יחזקאל על כל אשר עולל לו ולחבריו בסיביר, והסביר כי היה אנוס למלא אחר פקודות שניתנו לו מראשי הממשל הממונים עליו.
את חסדו הגדול של המפקד עמו, הבין רבי יחזקאל רק באמצע הדרך, כאשר הוא ישב בקרון מחומם, ומהקרנות הקפואים שלצדיו היו נשלכים מידי פעם גופות של אנשים שקפאו שם למוות.
כאמור, היה זה ערב יום כיפור, והנה השמש עומדת לשקוע ורבי יחזקאל לא הספיק עדיין להגיע אל ביתו, הוא ירד מן הרכבת ופנה לאחת העיירות הקטנות ושבת שם ביום הכיפורים.
למחרת המשיך רבי יחזקאל בנסיעה לכיוון ביתו, בנסעו מאחת העיירות בליטא לוורשא, הוא פגש ברכבת
את הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד. נרגשים היו הרבנים מהפגישה הפתאומית, ורבי אלחנן אמר לרבי יחזקאל: 'נכון שהשתחררתם מסיביר בערב יום הכיפורים?' 'אכן' ענה לו רבי יחזקאל 'אך מנין לכם כל זאת? הרי גם למשפחתי לא הספקתי לספר על דבר שחרורי!' – תמה רבי יחזקאל.
'בבוקרו של ערב יום כיפור', הסביר רבי אלחנן 'הלכתי עם החפץ חיים בחזור מן הישיבה, ולפתע אומר לי החפץ חיים: 'הבולשביקים לא הצליחו, עכשיו שחררו את הרב של סלוצק, הלא הוא הגאון רבי יחזקאל, מסיביר'.
אמנם לא היה בידיו של החפץ חיים לעשות מעשה ולהוציא את רבי יחזקאל מסיביר, אבל מחשבתו על ידידו הסובל, ניצבה כל העת לנגד עיניו, והוא לא פסק מלהתפלל עליו, ואף ידע ברוח קדשו את עת שחרורו.