יום שני י' בניסן תשע"ט
מדוע 'עירוב חצרות' חל דווקא בפת שלימה?
חכמינו ז"ל תיקנו שלא לעשות 'עירוב חצרות' בפת שאינה שלימה; מחשש שחלק מדיירי החצר יתנו פת שלימה, וחלקם יתנו פרוסות, ונותני הפת השלימה יבואו לידי מחלוקת עם נותני הפרוסות על כך שלא נתנו שלימה כמותם.
ויש מהראשונים שמוסיף טעם בדבר, שעל ידי מחלוקת זו יקפיד כל אחד שחבירו לא יאכל מפיתו, והעירוב לא יחול.
ואף לוּ יתנו כל דיירי החצר פרוסות שוות, אסור הדבר, מחשש שמא בפעם אחרת יטעו ויתן זה שלימה וזה פרוסה, ויבואו לידי מחלוקת.
ויתכן שעירוב בפרוסה אינו חל אף בדיעבד; ויש שכתב שאף צריך לברך פעם נוספת על עשיית העירוב בפת שלימה, (אם חלף זמן מה מעשייתו בפרוסה).
[שו"ע שסו, ו, ומשנ"ב לז; ביאורים ומוספים דרשו, 52, 53, 54]
פת שנחתכו ממנה שני אחוזים – האם נחשבת כשלימה?
בהמשך לאמוּר: פת מחמשת מיני דגן, החייבת בחלה, שנחתך ממנה אחד חלקי ארבעים ושמונה (מעט יותר משני אחוזים) – כשיעור הפרשת חלה למאפייה בזמן חז"ל – ניתן לעשות בה 'עירוב חצרות', כיון שלא יבואו על ידהּ לידי מחלוקת, אלא הדיירים האחרים יסברו כי פת שלימה היא, אלא שהפרישו ממנה חלה.
אולם אם נחתכה מהפת חתיכה גדולה יותר, יש לחשוש שהשכנים יבררו אם אכן החיתוך היה להפרשת חלה, או שמדובר בפת שאינה שלימה; ויבואו לידי מחלוקת.
ופת שנחתכה וחיבר את חלקיה בקיסם מבפנים באופן שנראית כשלימה – מותר לערב בה, שהרי לא תביא לידי מחלוקת.
[שו"ע שסו, ו, ומשנ"ב לח-מ; ביאורים ומוספים דרשו, 51 55]
כיצד התבצע 'עירוב חצרות' על פי המנהג הקדום?
בהמשך לאמוּר: בפת שלימה, ניתן לעשות 'עירוב חצרות' אף אם היא קטנה מאוד. ואף אם הפת שנותן דייר זה גדולה מזו שנותן חבירו, או שהיא משובחת ממנה – לא חששו חכמים שיבואו משום כך לידי מחלוקת.
ובשנים קדמוניות היה נהוג במקומות רבים שכל אחד מדיירי החצר נתן מעט קמח, או כסף לרכישת קמח, ומהקמח שהצטבר אפו חלה אחת שלימה שיש בה כשיעור הנדרש לעירוב חצרות.
ואם אין אוספים פת או קמח מדיירי החצר, אלא אחד מהדיירים מזכה פת משלו לכל דיירי החצר ומערב בה עירוב חצרות – באופן זה לא תיקנו חכמים שלא לערב בפרוסה, ואין צורך לערב דווקא בשלימה.
[שו"ע שסו, ו-ז, ומשנ"ב מא, מב ו־מו; ביאורים ומוספים דרשו, 58]