"ומלתם את ערלת לבכם" (י' ט"ז)
היה אצלי אברך שהתאונן בפני על תופעה מבישה שחווה על בשרו; האברך הזה נוהג להשתתף בשמחתו של כל אדם שהוא מכיר, גם מי שיש לו עמו הכרות שטחית בלבד. וכשאין לו אפשרות להשתתף בשמחה או שלא ידע על קיומה, כאשר הוא פוגש לאחר מכן את בעל השמחה הוא מאחל לו מזל טוב בלבביות רבה.
את ההנהגה המיוחדת הזאת הוא קיבל מסבו. הוא זוכר בילדותו כיצד סבו היה נשרך לשמחות של כל מי שהכיר, והיה מאחל לבעל השמחה מזל טוב מכל הלב. הוא החליט ללכת בדרכי סבו, וברוך ה' הוא עמד בכך שנים רבות – עד לאחרונה.
לפני כמה זמן הוא נכנס לבית המדרש ופגש שם אדם שהיתה לו שמחה משפחתית, הוא איחל לו מזל טוב כהרגלו, בלחיצת יד ארוכה, בפנים מאירות ושמחות ובאיחולים חמים ולבביים. לאחר מכן ניגש אליו אחד ממכריו, שהיה עד ראיה, ואמר לו: מה זה צריך להיות? מה פשר כל הגינונים הללו? די באמירת מזל טוב, בלי כל התוספות הנלוות"…
האברך קבל בפני: "היתכן?! מדוע הוא מצא לנכון להעיר לי על שאני יוצא מכליי כדי לאחל ולברך יהודי מכל הלב?! אם במקום מילות איחולים הייתי משמיע מילות קנטור ולעג, האם גם אז היה מעיר לי? מה כל כך מפריע לו? איזה עוול עשיתי?!"
מסתבר שהגערה שגער בו אותו אדם, שברה את רוחו של האברך בעל המידות הטובות. מאז הוא חדל ממנהגו, הוא הפסיק עם איחוליו הלבביים והנמלצים, ובמקום זאת הוא מאחל 'מזל טוב' רשמי, ותו לא. אבל הוא מעיד על עצמו שהוא מרגיש רע מאוד עם זה.
והוא ממשיך ומספר: "לאחרונה, נולדו לאחד ממכרי תאומים. איחלתי לו 'מזל טוב' רשמי, בלי הברכות הלבביות שהיה רגיל לקבל ממני בשמחות הקודמות שלו. שמתי לב שהוא חש בכך, אך כיון שאינני יכול להסביר את עצמי – התוצאה היא עלבון ועגמת נפש. עד כדי כך שאבי התאומים פגש לא מזמן את בני, ושאל אותו אם קרה לי משהו, אולי אני כועס עליו"…
נורא ואיום! יהודי מברך את רעהו מכל הלב, מאחל לו מזל טוב במאור פנים, והנה מגיע מאן דהוא ומעז להעיר לו על כך. היתכן כדבר הזה?! הרי ברכה מחוללת פלאים, היא מחיה את רוחו ואת נפשו של המתברך, וזאת כמובן מלבד הכוח העצום וההשפעה הגדולה שיש לה בשמים. הרי חז"ל (מגלה טו ע"א) אמרו: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", ואיך אפשר לגעור במי שמרעיף ברכות ואיחולים מכל הלב וללעוג לו?!
כאשר אתה רואה את חברך מאחל איחולים שופעים, במקום להעיר לו, תוסיף גם אתה את איחוליך וברכותיך. תאמר: "גם אני מצטרף"…
ברכה בונה עולמות! איך אפשר בהבל פה של גערה אחת להחריב עולמות?! כאשר יהודי מברך מכל הלב – נגרמת קורת רוח רבה הן למברך והן למתברך. איך אפשר למנוע זאת?! איך אפשר לגדוע את ההנאה וקורת הרוח משני יהודים כשרים? איך אפשר לצער יהודי?!
פעם שבת רבינו הקדוש ה"אהבת ישראל" זצ"ל באחד הכפרים. בחור ישיבה מתלמידי הגה"ק בעל ה"לבושי מרדכי" ממאד זצ"ל, הגיע במיוחד לשבות בצל ה"אהבת ישראל". כאשר שב הבחור לישיבה, שאלו ה'לבושי מרדכי': אולי יש לך איזה עובדה מעניינת שראית אצל הצדיק הקדוש, בזמן שהיית בצילו בשבת?"
סיפר הבחור: "במוצאי שבת עבר כל הקהל להיפרד מה'אהבת ישראל' ולקבל את ברכתו לשבוע טוב. היה שם ציבור גדול, חלק מהם עלו על ספסל כדי להביט בפני הצדיק, ומרוב צפיפות ודוחק לא שמו ליבם, כוח הספסל מוחץ את אצבע רגלו של ה'אהבת ישראל'. כל אותה עת התייסר הרבי בכאבים עזים, אך חשק את שפתיו, מולא העיר מאומה לאלו אשר מבלי משים גרמו לכך. עד שמרוב כאב החווירו פניו, ואמר שאינו יכול להמשיך לקבל את הקהל. רק אז שמו לב שרגלו נמחצה מתחת לספסל שעליו עמדו עשרות חסידים".
צא ולמד כמה גדולה מידת הזהירות שלא לצער שום אדם מישראל, אפילו בעקיפין. מוטב שתמחץ הרגל תחת הספסל, ובלבד שלא להביך ולצער את מי שאחראי לכך. עד כדי כך!
ומרובה מידה טובה. אם נדרשת זהירות מופלגת שכזו כדי למנוע צער מכל אדם, כמה צריך להתאמץ ולטרוח כדי לגרום הנאה וקורת רוח לאדם.
אבל עוד לפני שדורשים מאתנו להתאמץ ולטרוח, הרי ישנן דרכים פשוטות להסב הנאה וקורת רוח לאדם, ולהרבות אהבה ואחווה בין הבריות, בלי שום טרחה ומאמץ. ברכה, אמירת שלום, איחול, מלה טובה – כל אלו לא עולים ממון, לא מבזבזים זמן ולא כרוכים במאמץ, אך השפעתם הטובה שווה יותר מכל הון שבעולם.
השפעתן של מילות עידוד
לפני כמה שנים הייתי צריך להיוועץ בעניין מסוים באחד מגדולי מורי ההוראה, אך הוא לא היה זמין. זמן קצר לאחר מכן פגשתי אותו בבר מצווה של בנו של אחד מידידי, נגשתי אליו ושאלתי אותו, אם אוכל לשוחח אתו לאחר שיצא מן האולם.
כשראיתי שהוא עומד לצאת מהאולם, קמתי ממקומי, הצטרפתי אליו והתכוננתי לשטוח בפניו את דברי. והנה, בעודו עושה את דרכו החוצה, הגיח מאחור אברך נעים הליכות ופתח בשיחה עם הרב, "שלום עליכם, הרב מכיר אותי?"
הרב הביט בו ואמר: "מצטער, אינני מכיר".
"אני משה"…
"אה, משה פלוני", אמר הרב, ונקב בשם משפחתו של אותו אברך.
"כן, זה אני", אישר האברך.
"לא הכרתי אותך", התנצל הרב, "זקנך צמח, אני זוכר אותך בתור נער צעיר, נהיית 'יונגערמאן'. מה שלומך?"…
השנים פתחו בשיחה לבבית, ואני משקיף עליהם מן הצד כעד ראיה ושמיעה, השיחה ביניהם החלה בשקט וברוגע, ולאט לאט היא הפכה לרגשנית ונלהבת, עד שנפרץ סכר הדמעות של אותו אברך.
"כבוד הרב", מספר האברך בהתרגשות רבה, "בחודש האחרון נבחנתי פעם שניה במסגרת מחזור של הש"ס, כל חודש נבחנים על שבעים דף".
האברך ראה את מבטו החתום של הרב, והבין שדבריו דורשים פרוט והסבר: "כבוד הרב, הכל בזכותכם! שלוש שנים למדתי אצלכם בישיבה קטנה, הרב יודע איזה ראש קשה היה לי. כל הציונים שלי היו גרועים. אבל בכל שבוע מתחת לציון של המשגיח ומגיד השיעור, הרב היה מוסיף משפטי עידוד וחיזוק לבל אפול ברוחי. אני זוכר שכתבתם לי את המשפט הבא: "משה יקירי, הקדוש ברוך הוא ואני רואים את העמל ואת ההשקעה שלך, לא הציון קובע, אלא המאמץ וההשקעה, בעזרת ה' עוד תזכה לראות ציונים גבוהים". היו משפטים אחרים, אך לכולם היה אותו מסר של עידוד ותקווה.
"ואכן", המשיך האברך, "דברי הרב עודדו אותי כל העת. סיימתי את הלימודים בישיבה קטנה, ועליתי לישיבה גבוהה, השקעתי בלימוד את כל כוחותי, וברוך ה' ראיתי ברכה בעמלי. אולם לאורך כל הדרך היתה לי טראומה מהציונים הגרועים שהיו לי בישיבה הקטנה, וכתוצאה מכך היו לי חשש ופחד מכישלון וממבחנים"…
"ברוך ה', הקימותי את ביתי והמשכתי את למודי בכולל. בהתחלה נמנעתי מלגשת למבחנים, ויתרתי על התמורה הכספית שבצדם. היה לי קשה להיזכר בימים ההם של הישיבה הקטנה, בהתמודדות הקשה של כישלון, ובתחושה הבלתי נעימה שבקבלת ציונים נמוכים".
"אבל בבית עודדו אותי. אמרו לי: גש למבחנים, ומה שיהיה יהיה, אין לך מה לחשוש. איך כתב לך ראש הישיבה שלך מהישיבה הקטנה: לא הציון קובע, אלא המאמץ וההשקעה, ובעזרת ה' עוד תזכה לראות ציונים גבוהים"…
דברי הרב עמדו לנגד עיני במשך כל התקופה. הייתי נגש למבחנים, גם אם ידעתי מראש שהתוצאות לא תהיינה משביעות רצון. לאט לאט התגברתי על חוסר הביטחון, בעיקר על ידי תוספת שקידה ועמל יחד עם תפילות מעומק הלב לזכות לסייעתא דשמיא. והנה, במבחן האחרון שהתקיים לא מכבר על שבעים דף, כבר לא הופתעתי לקבל את התוצאה" תשעים וחמש"…
הרב התרגש מאד לשמע דברי האברך ואמר לו: "יישר כוח לך, אין לך מושג איזו שמחה עצומה גרמת לי. שמעתי עליך שאתה מתמיד גדול, ואני שמח לשמוע שיש שכר לעמלך".
"אך דע לך", המשיך הרב, "השמחה המיוחדת שגרמת לי היא על כך שאתה מעיד, כי אותם משפטים קצרים שכתבתי לך היוו עבורך מקור לעידוד ולחזוק, ואתה מייחס להם חלק גדול מהצלחתך. הרי מלכתחילה זו בדיוק היתה כוונתי, שתתעודד ותתחזק, ולא תיפול ברוחך. אבל כשכתבתי זאת לא תארתי לעצמי עד כמה רבה תהיה ההשפעה של המלים הללו. אשרי שזכיתי שיהיה לי חלק בהצלחתך".
(מתוך 'כבודם של ישראל')