"הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כ"ג, ד')
בא אליי יהודי, וסיפר שכבר לפני כמה שבועות סיכם עם חברת נסיעות על נסיעה לקברי צדיקים במרוקו, והנה לפתע כאשר שמעה רעייתו על התוכנית, ביקשה ממנו בכל לשון להימנע מהנסיעה.
"היא נימקה את בקשתה בכך שהמקום מסוכן מבחינה ביטחונית", מספר הבעל, "ואמרה שלאחר ששמעה ממני שחיילים מרוקניים ילוו אותנו לכל אורך הדרך, הבינה שיש סיבה לשמור… ומכיוון שכך, היא פוחדת מאוד, ומבקשת שלא אסע. 'אני חרדה לשלומך', אמרה האישה".
שאלתו של האיש הייתה האם עליו לציית לאשתו, ותשובתי הייתה שבוודאי אסור לו לנסוע.
הוא ציית להוראה, והודיע על ביטול הנסיעה.
כעבור מספר ימים הגיע שוב, וסיפר שכאשר ראתה אשתו עד כמה הוא מצטער על הביטול, חזרה בה מבקשתה, ואמרה שהיא מרשה לו לנסוע. "אם כן", אמרתי לו, "בוודאי שעכשיו הנך יכול לנסוע!".
העיקרון הוא, שאם נסיעה לקברי צדיקים גורמת צער וחרדה לעקרת הבית, הרי שבוודאי יש להימנע מכך, אחרת תהיה זו בגדר מצוה הבאה בעבירה, וגם התפילות שיתפלל הבעל על קברי הצדיקים, ספק רב אם תענינה במצב שכזה. אבל אם היא השתכנעה בנחיצות הנסיעה, ומוכנה לכך, אין כמובן כל בעיה שהבעל ייסע.
רק אחד התנגד
כשחזר האיש ממרוקו, הייתה שאלה נוספת בפיו: הוא סיפר שכאשר יצא מהמלון, בדרך לקברו של אחד הצדיקים, נזכר ששכח במלון חפץ יקר מאוד, ושאל את חבריו הנוסעים אם הם מוכנים לסוב על עקבותיהם ולחזור למלון, כדי שיוכל לקחת את החפץ. הם כבר הרחיקו מהמלון נסיעה של מחצית השעה, כך שהסכמה זו של הנוסעים, הייתה אמורה לעלות להם בשעה תמימה.
הכל הסכימו. חוץ מאדם אחד, שנימק את סירובו בכך שהשעה הזו תתבזבז לריק, ובמקום שיוכל להתפלל שעה נוספת על קבר הצדיק, יצטרך עתה לבזבז את הזמן על הנסיעה למלון, וחזרה.
שאלתו של האיש שבא אליי הייתה, האם הסרבן הלז עשה כשורה, או לא.
לאחר ששמעתי מי הוא הצדיק שעל קברו היו אמורים להשתטח, הוספתי ואמרתי, שכיון שצדיק זה הקפיד מאוד על עניין השבת אבדה ועורר על כך בספריו, הרי ממילא כשיבוא הסרבן ההוא להתפלל על קברו, הוא ישמש לו כ…קטיגור ומזכרת עוון, מפני שלא סייע בהשבת האבדה שלך.
אם רוב האנשים היו מביעים את סירובם, זו כבר בעיה. אבל ברגע שהכל הסכימו לחזור על עקבותיהם, היה אסור ליהודי ההוא להתנגד.
(מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)