"שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום" (שו"ע תכט ס"א). "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח" (רמ"א תכט ס"א, וע' מ"ב).
קמחא דפסחא
בפרוס חג הפסח כוסו לוחות המודעות במודעות ענק מטעם קופות הצדקה השונות. התנוססו עליהן תמונות גדולי התורה והיראה, המשלשלים שטרותיהם לקופות הגדולות. בעיתונים פורסמו מודעות צבעוניות שהביאו הבטחותיהם וברכותיהם. מקורב רבינו ראה בכך זילות תלמידי חכמים, שמשתמשים בהם כמגייסי כספים. התמרמר בפני רבינו: "שהראש ישיבה ידע, שיבוא יום ויעמידו את גדולי ישראל בפתח בתי הכנסת וקופות בידם, כדי שהעוברים ושבים יתרמו פרוטותיהם!".
שמע רבינו והתלהב: "איך לא חשבו על זה! ס'איז א דעוואלדינגער איינפאל, זה רעיון עצום! תתקשר בבקשה ל'קופת העיר' ותאמר שאני בוחר בבית הכנסת איצקוביץ. זה קרוב לבית, ויש שם מניינים אין ספור!"…
(יתד נאמן, כ"ז כסליו תשע"ח, טו)
ארגון חסד מחלק אלפי ערכות של מצרכים בסיסיים כקמחא דפסחא, להוצאות החג. המארגנים סיפרו לרבינו ובקשו ברכתו. התעניין איך מבוצעת החלוקה. סיפרו שקבלו רשות להשתמש במתחם ענק. המשאיות פורקות שם את מטענן והפעילים ממיינים לערכות התמיכה. משם מוסעות הן למוקדי החלוקה בירושלים, בני ברק ומודיעין עילית. המשפחות באות, ומקבלות את הערכות.
הביע רבינו מורת רוח. לא נעים למשפחות שיודעים שהן נזקקות ונצרכות. מן הראוי שהערכות ישלחו לביתן.
ערכו חשבון מהיר, ומצאו שזה ייקר את העלויות במאה אלף שקלים. אמר רבינו: כדאי להוציא מאה אלף שקלים ויותר, ולהזהר ולו בכבודה של משפחה אחת!
(וישמע משה, מקץ תשע"ח)
בפרוס חג הפסח, הגיעה משלחת מ'קופת העיר'. הציבו את קופת הקרטון הגדולה, והנציחו את רבינו מניח בה שטר כסף, ברכם שתשרה הצלחה במעשיהם, ובכל טוב. הגישו כרוז שבו הוא מודיע שאת ה'קמחא דפסחא' הוא תורם לקופת העיר, וסרב לחתום. כל ההפצרות לא הועילו. יצאו וחצי תאוותם בידם: תמונה כן, חתימה לא.
למחרת אמר לנכדו: תתקשר ל'קופת העיר', תבקש שיבואו עם הטופס ועם הקופה.
הגיעו, ותרם שטר נוסף. חתם, וכפל ברכה.
נשאל: מעיקרא מה סבר, ומה נשתנה?
ענה: אמש היו אלו כספי צדקה, ואיך יכול הייתי להצהיר שאני נותן את ה'קמחא דפסחא' ל'קופת העיר'. אבל היום זה היה כספי שלי, ויכול הייתי לחתום…
(מפי השמועה)
עסקני קופת צדקה חשו בכובד האחריות המוטלת עליהם. נכנסו ובידם רשימת שאלות: אם יש משפחה בת ארבע נפשות שמרוויחה פחות, ומשפחה בת תשע נפשות שמרוויחה יותר, את מי להעדיף? משפחה קטנה ששני ההורים אינם עובדים, ומשפחה גדולה שאחד ההורים עובד, את מי להעדיף? עצרו, והמתינו לתשובה.
רבינו שמע בריכוז, ואמר: "הלאה".
שאלו: משפחה בריאה שמתפרנסת בדוחק, ומשפחה שיש לה יותר אבל יש בה בעיות בריאות, את מי להעדיף? משפחה דחוקה שיש לה דירה, ומשפחה דחוקה פחות אבל מתגוררת בשכירות?
-"הלאה".
הרשימה ארוכה. משפחה בת ילדים קטנים, או משפחה עם ילדים מתבגרים. משפחה עם הורים בעלי יכולת, ומשפחה שאין לה עזרה.
-"הלאה".
המשיכו והקריאו, והודיעו שסיימו.
ואז התפרץ רבינו וקרא: "הכל מתחיל מזה שכל אחד יודע מה נעשה אצל השני –
"האם הוא דחוק, וכמה הוא דחוק, ובמה הוא דחוק! אין לנו שום ידיעה מה קורה אצל הזולת –
"הכלל היחיד הוא: כל הקודם זוכה"…
(מפי השמועה)
ב. "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאים פרח, מברך ברכת האילנות" (שו"ע רכו, א).
ברכת האילנות
רבינו נשאל, מאחר וברכת האילנות נאמרת פעם אחת בשנה (ב"ח סימן רכו), ובחלקו הדרומי של כדור הארץ עונות השנה הפוכות ומברכים ברכת האילנות בתשרי, מי שהיה בדרום אפריקה וברך בתשרי, והגיע ללמוד בארץ ישראל, האם ישוב ויברך בניסן?
וענה, שמכיוון שהבריאה החלה בניסן [שעל כן ברכת החמה בניסן], ובדרום אפריקה שמברכים בתשרי, היא ברכה על השנה הקודמת, שכבר ברכו בארץ ישראל בניסן. אם כן יברך בניסן, ושוב לא יברך בתשרי*.
(ווי העמודים וחשוקיהם, גליון נא, מא)
* הערת מרן הגר"ח שליט"א: צריך לברך שוב בחודש ניסן, כי ארץ ישראל היא עיקר העולם, והכל אחר ארץ ישראל.
רבינו סיפר על מציאת חמץ. במקומות שאין מכניסים בהם חמץ, פעם מצאו חמץ מעל המשקוף. התברר שילד ראה שמסלקים את החמץ מהבית, חשש שלא יהיה לו מה לאכול, והחביא שם את חמצו. ופעם, בליל הסדר, הכניס רבי שלום שבדרון זצ"ל ידו לכיס הקיטל [בגלימת המשי הירושלמית הלבנה יש כיסים], ומצא שם פרוסת חלה! נזכר שלבשה ביום כיפור והשתתף ככהן בפדיון הבן במוצאי הצום, לקח עימו פרוסת חלה כנהוג והכניסה לכיסו, ושכחה…
"ועם כל זה", אמר רבינו, "אין מקומות אלו חייבים בבדיקה".
(פרי חיים, גליון קצט)
אמר רבינו: "הנה יש כאלו שאומרים: 'למה צריך כל כך לטרוח בעבודות הניקיון של ערב פסח? הרי די לנקות מחמץ ולבערו מהבית!' ויש שמזלזלים בעבודת הנשים הצדקניות שבכל הדורות, ומפטירים ואומרים שאבק איננו חמץ.
"ואמנם יתכן שעל פי השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניות, שהשקיעו מאמצים גדולים בנקיון של ערב פסח, ועשו מכך 'עסק' שלם, וניקו וקרצפו את כל הבית, גם מה שאין צריך מעיקר הדין, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל באותם בתים שניקו רק כפי הדין, בלי כל 'העסק' שמסביב, המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ בפסח רחמנא לצלן".
רק כאשר עושים 'עסק' מכל המצוות ומכל המנהגים, ומקיימים אותם מתוך שמחה וחיות, הרי זו הערובה להנחיל את דרך התורה והיראה ואת מסורת הדורות [כמובן, כשיש את הכח והיכולת הנדרשים].
(כאיל תערוג, פסח תשע"ו, ח)
לבטל ולהוי הפקר
רבינו נשאל: המוצא חפץ בפסח שורפו (אורח חיים תמו, א). והרי מכרנוהו לגוי, איך מותר לנו לשורפו?
ענה: "קודם תשאל איך אנחנו מוכרים החמץ לגוי, הרי הפקרנו אותו ואינו שלנו!".
השואל נדהם, ורבינו אמר: "שאלתי זאת לגדולי תורה, ולא ענו".
תמה השואל: "אם כן, אחד מהשנים – הביטול או המכירה – אינו ברצינות?".
צחק רבינו ואמר: "שניהם"…
והוסיף: "אלא מה, כנראה שמסתפקים ואומרים: אם לא יועיל זה, יהיה זה"…
[ולעצם השאלה הורו מורי הוראה, שהמוכר לגוי ומוצא חמץ, ישימו במקום המושכר לגוי].
(כשחר אורך פ"י, כ)
(מתוך הגדה של פסח- אהלי תורה)