"אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם" (ויקרא כ"א, א')
פירש רש"י: "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים".
בספר הקדוש נעם אלימלך, מפרש בדרך רמז, וזה לשון קדשו : "יש לומר כוונת רש"י ז"ל, להזהיר גדולים, דהיינו צדיקים גדולים, על הקטנים, רצה לומר על עבירות קטנות, שאדם דש בעקבו".
לימודים רבים למדתי מסדרי ארחות חייו של כבוד אדוני אבי ומורי הגאון הצדיק מורנו רבי לוי הכהן זצוק"ל, בעל 'מעדני השלחן'. כל ארחות חייו היו למופת ולדוגמא, והוא קידש שם שמים בכל פרטי הליכותיו. בהיותם מכוונים תמיד כעבדא קמי מאריה, כפי רצון אביו שבשמים, בהוראתו הברורה והבהירה של ספר 'השלחן ערוך', שהיה נר לרגליו בכל סדרי החיים.
ביותר למדתי ממנו בעניינים קטנים ופעוטים, שנראים לפעמים כדברים של מה בכך… אך בשבילי הם היו 'תורה שלימה', לראות וללמד ולקחת מוסר, כיצד אנשים גדולים וענקים, גאונים וצדיקים, נותנים דעתם אף לדברים קטנים ופשוטים ביותר, שיהיו גם הם מכונים במידת הישר והצדק, ולעשות אף בהם נחת רוח לבורא יתברך שמו!
מעט מאותן הנהגות פשוטות וקטנות, אפרט בפניכם כאן, למען נלמד להבין שגדלת איש גדול וצדיק, איננה רק במעשיו הגדולים, וביבול תורתו הגדולה והמברכת, כי אם אף בהנהגות הפשוטות של חיי היום יום.
למשל, כל סדר תפלות וברכות, ברכת המזון, וקריאת שמע שעל המטה וכיוצא בזה, הכל היה אומר מתוך הסידור, מלה במלה. ולא סמך על כך שברבות השנים כבר בודאי שגור הכל על לשונו מעצמו… ולא פתח את פיו הקדוש מעולם לומר התפלה או קריאת שמע שעל המטה לפני שהסדור פתוח לפניו, לקרוא מתוכו במתינות ובישוב הדעת, כמונה מעות.
סיפר לי איש נאמן, שלפני יותר מחמשים שנה, בהיותו 'בר מצוה בחור' צעיר לימים, אמר לי פעם אבי מורי עליו השלום: " אם ברצונך לסיים את התפלה בקצור ובמהירות… יש לי בשבילך עצה מצוינת כיצד להיות הראשון שגומר שמונה עשרה בבית הכנסת! באם תתפלל כך את כל התפלה בעל פה, בלא סדור… הרי מובטח לך עם הזמן שתדלג על קטעים שלמים בתפלה… כך שלבסוף תוכל להתפלל 'תפלת בזק'… ותוכל 'להשיג' את כל המתפללים כלם במרוצתך!" הדברים האלו שבקעו מלב טהור וכואב חדרו היטב ללבו, כפי שידוע הכלל (ספר הישר לר"ת שער יג): "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", ומאז הוא איננו מסוגל להתפלל שום תפלה בעל פה!
בהזדמנות אחת, כשהלך בדרכו בין מבואותיה הטהורים של עיר הקדש ת"ו, פגש בילד קטן וזך, מבני ציון היקרים, העומד על המדרכה בצדי הכביש ליד 'מעבר חציה', וממתין לאיש גדול שיעבירנו את הכביש, כפי שחינכה אותו אמו, שלא לחצות שום כביש לבדו!
ניגש אליו אבי באהבה ובחביבות, ואמר לו בחיוך: "הנה שנינו צריכים כעת לחצות את הכביש, והרי בחצית הכביש בשמירה ובזהירות, מקימים אנו מצות התורה הקדושה, שצותה עלינו (דברים ד,טו) 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', ואתה כנראה גם מקים בזה מצות כבוד אם! הבה נא נחצה יחדו את הכביש בזהירות, ונחשב ביחד שאנו רוצים לעשות בזה רצון ה', ובחצית כביש זה 'לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו', על ידי המצוות הללו שאנו מקימים, אשה ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני!" ובכך תחב ידו בידו, וחצו יחדו את הכביש בלב מלא שמחה וגילה, על המצוות הגדולות שהזדמנו לידם.
שנים רבות לאחר מכן, הילד גדל ונעשה לאיש, והעיד בפני, שאותה 'חצית כביש' פשוטה, שהעבירו אבי בדחילו ורחימו, חדרה עמוק ללבו ולנפשו, ואינה נשכחת ממנו לעולם! הוא למד ממנו אז פרק שלם בדרכי חיים של איש ישראל, לחשב ולחשב תמיד, כיצד ובמה צריך ויכול הוא לעשות רצון קונו, איזה דין או הלכה שבתורת ה' יכול הוא לקים בתנועה פלונית, או בפעולה אלמונית, לקדש שם שמים, ולעשות נחת רוח ליוצרנו בכל עת וזמן!
והדברים נוקבים ויורדים כל חדרי לב מבין ומבקש.
דרכו היתה תמיד לעורר לילדים או לבחורים צעירים, שלא לשכוח לחשב בכל מצוה שעושים או בלימוד שלומדים, שמתכונים לעשות בזה רצון ה'. הוא הראה לפניהם תמיד פסק הלכה מפרש שנפסק במשנה ברורה (סימן ס' ס"ק י), בהא דקימא לן הלכתא שם שמצוות צריכות כונה, בין מצוות דאוריתא ובין מצוות דרבנן. פוסק שם המשנה ברורה, שהגם דכל "היכא שמוכח לפי הענין, שעשיתו הוא כדי לצאת, אף על פי שלא כון בפרוש יצא", כי מוכח מעשיתו שלכן עושה זאת משום המצוה; מכל מקום כל זה רק "לענין בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי צריך לזהר לכון קדם כל מצוה, לצאת ידי חובת המצוה" עד כאן לשון קדשו. ועל כך היה מעורר ומזהיר, שלא לשכח לחשב בכל דבר שעושה לשם מצוה.
על דרך שכתב הרב הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זצוק"ל, זכותו יגן עלינו ב"צעטיל קטן" (ס"ק ד): "בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפלה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו, לומר בזה הלשון: 'הריני עשה זאת, לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו'. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו" עד כאן לשון קדשו.
(מתוך ספר טיב המעשיות, חומש ויקרא)