"אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כ"ז, ט"ז) כימי השמים על הארץ
מי שיתבונן על חיי מרן התבוננות שטחית, יתרשם כי מרן הוא אדם שחי בתוכנו, כאחד מאתנו. הוא התפלל, למד, אכל וישן ככל אחד מאתנו. אם יעמיק מעט בתולדותיו, יראה גם שאין אדם שהיה קשור ומעורב יותר ממנו בהוויות העולם. מחדרו הצנוע הקיף עולם ומלואו, ידע את כל אשר נעשה, ודאג ללא הרף למחסורם הרוחני והגשמי של מוסדות התורה ושל יחידים אין ספור. אך האמת רחוקה מהשקפה זו. רגליו היו, אמנם, מוצבות בעולם הזה, אך ראשו הגיע השמימה… עיקר הוויתו, עיקר יניקת חיותו, היתה מן העולמות העליונים. הוא חי ופעל בעולם הזה, אך רוחו ומחשבתו היו דבוקות בעולם הבא, בעולם שכולו טוב.
"עוד מעט אפגש עם רבי עקיבא…"
באחד מביקורי האחרונים אצל מרן ראש הישיבה, בערוב ימיו, פנה מרן אלי ואמר: "ברצוני להשמיע לך דברים חשובים, ואני מבקש שתרשום מה שאומר לך", בקשה כזו לא היתה דבר שבשגרה אצלו.
מרן פתח ואמר: "מימי לא היה לי יום אחד טוב. תמיד היו לי צרות, יגון ואנחה, אך בכל זאת אני אדם מאושר, עוד מעט, זה יכול להיות בעוד שנה, חודש, כמה ימים ואולי גם עכשיו בעוד אנחנו מדברים, אפרד מהעולם. כאשר אגיע לעולם האמת, אצטרך לתת דין וחשבון בפני הקב"ה. יודע אני 'אז מען וועט מיר שמייסען' (שילקו אותי) על כעס, גאוה וכבוד (בהזדמנות אחרת אמר גם על ביטול תורה), אבל אחרי כל זה, אשמע את הקב"ה אומר 'סלחתי'. אחרי זה אוכל להכנס לגן עדן ולהפגש עם רבי עקיבא וחבריו, האם אתה יכול לתאר לעצמך איזה עונג ואושר הוא להפגש עם רבי עקיבא?! ומכיון שאני מרגיש את האושר הזה, הרי ממילא אני מאושר כבר עכשיו, ולמרות הימים הרעים שעוברים עלי – הרי זה כאין וכאפס לעומת ההרגשה שלי על מה שיהיה לי שם"… (בהמשך שיחה זו אמר מרן דברים נוראים).
צרותיו בעולם הזה, מהם נטל מלוא חופניים לא השפיעו עליו במאומה, משום שלבו לא היה כאן, הוא היה שם, יחד עם רבי עקיבא… כאותו אדם שהוא בדרכו לביתו לאחר פרידה ארוכה, ומרוב שמחה וצפיה אינו מרגיש כלל בטלטולי הדרך…
"הימים הכי טובים שלי"
פעמים רבות סיפר לי מרן על הסבל שעבר בחייו, הוא אף הזכיר זאת ברבים בהזדמנויות שונות, כמו בחתונות נכדיו: "מאז ומתמיד הייתי ביישן, בזמן שלמדתי בסלבודקה, הבחורים הלכו לאכול 'ימים' ("טעג") ואילו אני, בגלל היותי ביישן, לא יכולתי לאכול "טעג", והסתפקתי במה שנשים צדקניות הביאו לבית המדרש, לחם יבש ממה שנשאר להם. מים היו שם… הייתי חי במשך כל השבוע על לחם ומים "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה…" יוצאת מן הכלל היתה השבת – בה חובה לאכול סעודה, הלכתי לבעלי בתים לאכול את שתי הסעודות שלפי ההלכה חייבים לאכול, אך בסעודה שלישית, עליה נאמר: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', העדפתי להשאר רעב ולא ללכת לבעלי בתים.
ישנתי בבית המדרש על הספסל, והנחתי בול עץ מתחת לראשי, מעולם לא היתה לי כרית… היה קר, ובא מישהו, שהיה לו מעיל קרוע וראה שאני קופא מקור, וכיסה אותי בו… מעולם לא היו לי נעליים שלמות. לא היה לי כסף להחליף סוליות, ונעשו בהן חורים. הנעלים גם היו קטנות ולבסוף נקרעו, אצבעותי יצאו מהנעלים… החליפה היתה מרופטת, חולצה היתה לי רק אחת, אותה כיבסתי בערב שבת, כדי שלשבת תהיה לי חולצה נקיה לכבוד שבת. במשך הזמן החולצה נקרעה"… תוך כדי שיחה הדגים לי מרן, כיצד סגר את הג'קט שלו, כדי שלא יראו את החולצה הקרועה…
אך למרות כל זאת אמר לי מרן: "אלו היו הימים הכי טובים שלי. הייתי שקוע כולי בלימוד ולא ידעתי דבר ממה שמתרחש בחוץ"… כבר בימי עלומיו, בעודו נער צעיר, חי מרן את "חיי העולם הבא". ימי סבלו היו ימים מאושרים, "הימים הכי טובים שלי", יותר טובים מהימים שישב בכבודו של עולם, משום שהיה חי "כימי שמים על הארץ". הוא היה מאושר, כי ה'עולם הזה' שלו לא היה 'עולם הזה', הוא היה כולו 'עולם הבא'.
(מתוך 'במחיצתם')