הרב בנימין גולד שליט"א
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות י"ב, ל"ט)
תמה הסבא מקלם זיע"א בספרו חכמה ומוסר (ח"ב מאמר קי"ט): "מה ראה ה' יתברך לכוון את השעה של גאולת ישראל ממצרים, לזמן שבצקם עדיין לא החמיץ? מדוע זמן גאולתם משיא הטומאה לשיא הקדושה בכניסתם לברית ה' אלוקים, אז נצטוו עם מצות שלא החמיצו דיין??"
וביאר שבזה רצה הקב"ה לכוון את עם ישראל לדרך החיים, בהיותם עם ה' וחיוב התורה והמצוות, שהרי כתוב במשנה באבות (פ"ו מ"ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וגו"', ואין כוונת התנא להורותנו שיש לחיות בדווקא חיי צער, אלא שזו דרך החיים הנכונה הנצרך ללימוד התורה וקיום המצוות, שאדם הנמצא ראשו ורבו בעידוני החיים, הרי ליבו סגור בתאוותיו מלהגיע לחכמת האמת, כי חכמת האמת נמצאת רק בלב הפנוי מרדיפת התאוות. וזה למדנו הבורא יתברך, ביציאת בני ישראל מטומאת מצרים לקדושת ישראל, כי הדרך היא רק בבצק שלא החמיץ, במיעוט רדיפת התענוגות, רק אז פנוי הלב לחכמת התורה והמצוות.
ויראה כל אדם המתגבר ולו פעם אחת על איזה תאוה, כמה שמחה וסיפוק ממלאים את כל ישותו, כי בזה מגיע לשלמות יצירתו, לעומת הנמשל בתאוותיו הרי הוא בחוסר סיפוק וצער תמידי, באי אפשרותו לשלוט על מאוייו הרודפים אותו לבלתי הפסק, כך היא החכמה, לא תמצא אלא בלב המתגבר על רדיפת התאוות, ובזה מגיע לשלימות יצירתו שהוא הבסיס הטוב ביותר לקבל החכמה האלוקית והוספת קדושה וטהרה בלב האדם.
***
הסתפקות במועט היא המביאה את האדם לשמחה גדולה ורוגע עצום, ובזה משוחרר ליבו ומחשבותיו ללימוד התורה:
ירושלים של השנים ההם הצמיחה גדולי תורה, והעידו כל יושביה בימים ההם כי מידת ההסתפקות במועט שהיתה אז, הצמיחה את החממה המושלמת לצמיחת גדולי תורה. נביא שני סיפורים קטנים שמעידים כמאה עדים על התקופה הזוהרת ההיא:
בספר 'סיפורים ירושלמים' מובאים שני סיפורים אלו: זוכר אני מילדותי יהודי ירושלמי מן הדור הקודם, שלמד יום יום בבית המדרש בשכונה מהבוקר עד הערב. יום אחד סיפרו לו על חדשות שמקרוב באו, כי שני צעירים רכשו בית חרושת בעזרת הלוואות גדולות, חישבו להשתכר כפל כפליים אך לא הצליחו, כל השקעתם ירדה לטמיון, סוף דבר שהאחד ברח לאמריקה מפני החובות, והשני נעצר לחקירות. שמע היהודי והתקומם במלוא הרצינות "אינני מבין מה רוצים אלה? רוצים הם לאכול כל יום בשר עוף? בשביל מה עשו את כל זה?". כך חיו אנשים: לא הבינו למה צריך כסף מיותר…
ועוד סיפור על ילדה אחת שבאה בפני רבי הערש פסח פראנק זצ"ל, לשאול על דם שנמצא בביצה, שאל אותה "בתי מהיכן את?" השיבה "משערי חסד אני!" עמד ופסק לה '"כשר כשר". לכשהלכה שאלוהו "מה ענין הכשר ביצה למקום מגורים?" אמר: "אם שולחים לשאול על ביצה מ'שערי חסד' עד ל'כרם אברהם' מרחק הליכה של כחצי שעה, הרי שמדובר במשפחה שזה לה הפסד מרובה, והרי בכך מקילים הפוסקים". ידעה ירושלים הסתפקות במועט עד קצה הגבול, לפיכך יצאה ממנה תורה ולפיכך ידעו בה חן ערך תפילה, אי הרדיפה אחר התענוגות הוליד גם שלווה ופנאי לעסוק בתורה ובתפילה.
ועוד סיפור נפלא שסיפר אדוננו הגר"א זיע"א על מידת ההסתפקות במועט, שהביאה לשמחה גדולה ההיפך ממה שנראה לבני אדם בעיניים הרגילות:
"מימי לא ראיתי הסתפקות במועט כזו של יהודי", סיפר הגר"א לילדיו. "ביום אחד בימי גלותי התאכסנתי בביתו של יהודי ומיד כאשר נכנסתי ראיתי עניות משוועת, אך הוא קיבלנו בכזו שמחה שאין לתאר, ולא עוד אלא בשולחן הרעוע שבחדרו ישבו עוד אורחים נוספים מלבדי, יהודים שהיו רעבים ללחם. בעל הבית היסב עמהם בראש השולחן ושמחתו גדולה, אכלו לחם חם לא יותר, לחם ומים, והאושר היה רב הסתפקות במועט.
"כאשר חלפו יומיים שלושה לקראת שבת, ריחמתי עליו וביקשתי לעזוב למקום אחר, אך הדבר כאב לו, ואז שאלתי אותו 'כיצד תרצה כי אהי' עליך למעמסה? מנין לך אוכל לשבת בשביל אורחים?' היהודי הסביר לי 'אכן נכון שאין לנו פרוטה, אבל רעייתי הולכת מידי ערב למקום טחינת הקמח, והיא מקבלת רשות לאסוף את הסובין הנושרים ליד הריחיים, הפסולת האמורה להיזרק לאשפה, כך יש לנו ב"ה כמות מספקת של סובין וקליפות, ובמעשי ידיה היא אופה לחם טרי מידי יום, והעניים הרעבים אוכלים לשובע והנאתם רבה, מסעודה זו הם אוכלים דיים לחם טרי. ומה עם שבת? היום יום חמישי רעייתי עובדת מבוקר עד הערב במריטת נוצות ליד מקום שחיטת העופות, ובשכר זאת נותנים לה השוחטים את ראשי התרנגולים והרגלים בשפע, ואכן גם אם לא אוכלים את הראש וחלקי הרגלים, אבל ברוך השם היא יכולה לשפות על הכירה שני סירים גדולים של מרק עוף נקי מקדירה, האחת אוכלים בליל שבת ומהקדירה השניה בשבת בבוקר, וכולם שבעים ומרוצים'".
ומזה התפעל הגר"א זיע"א, שרואים שהסתפקות במועט לא רק שלא מביאה צער ויגון על האדם, אלא אדרבא היא הסיבה לשמחה פנימית ורוגע עצום לאדם, ולכך היא המפתח לחיי רוחניות גבוהים יותר, כי אז פנויים הלב והחכמה ללימוד התורה והמצוות ללא רדיפת התענוגות שממלאת את כל ישותו של האדם לבלתי תת לו רוגע ושלוה.