הגר"ב פינקל: השמחה הראשונה שיש לאדם לשמוח בכל עת, ולאו דווקא בימים אלו, היא בזכות הדבר שהוא נבחר להיות מהעם המיוחד שבחר בו הקב"ה לבניו. אם אדם חושב על כך, זה מצד עצמו כבר מרומם אותו לשמוח, ולהכיר באמת המשמחת למרות כל הניסיונות שהם מנת חלקו.
הדוגמא המוחשית לכך, אוכל להעיד את ששמעתי מהגאון רבי נטע פריינד זצ"ל. הוא כנער, היה מקורב מאד למרן החזו"א זיע"א, והוא סיפר לי פעם, כי למרות שהיה אדם שמח מטבעו, כשהגיע למרן החזו"א, הוא קיבל ממנו הערה שהוא אינו מתנהל די בשמחה כפי הנצרך…
וסיפרו על מרן החזון איש זיע"א, שבכל עת שנזדמן אורח בצל קורתו, טרח לענגו בכל מה שאפשר כשהוא מלא בגיל וששון, וכאשר ניסה האורח להתנגד לטרחה המרובה סביבו, ולשימוש שעושה למענו הרב, אמר לו מרן החזו"א: "איפה שמענו שהאתרוג או הלולב יחוו דעה אם לנענע בהם או לאו"…
והדברים ניכרים באגרותיו, בהן כתב מרן החזו"א זצוק"ל: "עיקר עשיית מצוה היא שמחתה שזכינו לכך, כשעוזרים לאח עני בשעת דחקו – ראוי לעשות בשמחה כעושה סוכה וכשומע קול שופר ושאר מצוות, כשתזכה לקיים מצוות ציצית תרגיש שמחה מופרזה ברגשי קודש, לקשור קשר של קימא עם התורה והמצווה ולכרות עמן ברית עולמים"…
וחשבתי לעצמי: הרי למרן החזו"א, לא היו ילדים שימשיכו את דרכו אחריו, הוא היה בעל ייסורים לא קלים, ובביתו שררה דלות, אך השמחה שהיתה על פניו כל הימים – אין לשער ואין לתאר, ולא רק שהוא היה שרוי בשמחה כל ימיו, הוא עוד שימח אחרים, והעיר למי שאינו מתנהל בשמחה בכל כוחו. אין לנו דוגמא מוחשית יותר מכך ללמוד, כי השמחה אינה ענין של שמחה בדברים חיצוניים, אלא השמחה היא אמיתית בלב, המגיעה מהכרה אמיתית כי אני כיציר כפיו של הקב"ה, אם יודע אני להעריך את היותי בנו חביבו של הקב"ה כחלק מהעם הנבחר שבחר בו לבניו, זוהי שמחה עצומה שאין לשער ערכה בשום הון שבעולם!
רבי נטע זצ"ל המשיך ותיאר לי, שכשהוא שוחח עם מרן החזו"א זצוק"ל על ענייני חינוך, ושאל כיצד ניתן ללמד את הצעירים שיחיו גם הם בשמחה כל ימיהם, השיב מרן החזו"א בלשונו האופיינית: תמיד קניין משיכה עדיף על קניין חזקה; אם חפצים להקנות לתלמידים דבר מה, תמיד הדרך הבטוחה והטובה ביותר היא דרך משיכה, למשוך לבם לאמת ולמקור החיות של האדם, ולהכרה האמיתית מה תפקידו בעולמו, ולא בחוזקה שהיא אינה הצורה הטבעית והראויה ביותר!
מהי השמחה הנצרכת לכל יהודי בכל הליכותיו?
הגר"ב פינקל: השמחה היא מצווה תמידית, כפי שנאמר "מצווה גדולה להיות בשמחה", והיא מצווה אותנו שיש לכולנו לשמוח, ואין זה רק שמחה זמנית כשמחת החג, אלא כיהודים חייבים אנו לקיים את השמחה בשלימות, ואם חושב האדם כי השמחה היא הוללות, ודאי שאין צריך האדם לעשות כן, אבל אם יודע הוא כי השמחה היא בעצם תפקידו בחיים, ביודעו כי הוא עושה רצון קונו, חובה עליו לשמוח ככל שיוכל בענין זה.
ישנה אמרה נודעת מהרבי הקד' מברדיטשוב זיע"א, שהבחין יום אחד ב'גוי-ערל' שהיה שמח ומרוצה מעצמו, והתבטא אודותיו לחסידיו – איך הגוי הזה יכול להיות שמח, אם מעולם לא בירך את הברכה "שלא עשני גוי"…
הפשט בכך, שאין זו שמחה אמיתית אלא חיצונית, כי אותו גוי זלל משהו והגיע לסיפוק רגעי, וחושבים הרואים כי מצוי ושרוי הוא בשמחה מיוחדת, אך אנו זכינו כי השמחה האמיתית היא בהיותנו יהודים, וזה ממשיך כל העת ביתר שאת.
ומי שזוכה ללמוד תורה יש לו ראשית את החובה לעשות הכל בשמחה, והתורה מביאה לידי התגברות השמחה. וראיה לכך מהנאמר "פקודי ד' ישרים משמחי לב", ואחד מקנייני התורה הוא השמחה, והיינו שיש לשמוח בלימוד, כי מי שלומד ושמח בכך, הלימוד יביא לידי שמחה גדולה יותר, ומי שקשה לו הדבר, צריך ללמוד מוסר ולהתבונן בעומק הדבר בכדי שיוכל להצליח בכך.
אך אין לך אדם שאין לו קושי וניסיון, איך ניתן לשמוח למרות כל זאת?
הגר"ב פינקל: הסיבה שאדם אינו בשמחה כי יש לו ניסיונות הכלל והפרט, אך הדבר הראשון להתגבר על כך, הוא להתחסן יותר ויותר באמונה וביטחון, שאם האדם יאמין שהכל לטובה, מה יש לו להיות עצב? אלא שגם אם הוא מתקשה בקשייו, עליו להתפלל להקב"ה שיוכל לראות ולחזות בכך בחוש, שהוא יראה כי כל מעשיו לטובה, ולא לחינם הקב"ה מתאווה לתפילת בניו, והתפילה יכולה לשנות צרתו ולהראות לו כמה חסד וס"ד טמון בכל מעשה שאירע לו, ואם בכל זאת לאחר התפילה אין הדבר משתנה בהרגשתו, אות הוא כי מן השמים חפצים בכך, ועליו להאמין כי כך הוא רצונו של מקום ולהתנהג בהתאם.
ושמחת המצוות היא עבודה עצומה, וכפי שכתב ה'אורחות צדיקים' בשער השמחה – שמצווה שעושים אותה בשמחה – תגדל אלף ידות מאשר אינה עושה זאת בשמחה.
הרי די אם נביט על עיני העדה זקני וחכמי הדור, הרי אין ספק שדווקא במצבנו זה, העול והאחריות הרובצת על שכמם הם כבדים מנשוא, ובכל מבט שטחי היינו עלולים לחשוב שעם כאלו ניסיונות קשים שהדור עומד בפניהם, עיני העדה היו צריכים לישא בראש את הסבל והקושי, והשמחה תהיה נעדרת מליבם. אך המציאות היא הפוכה בתכלית: מי שייכנס לביתם של זקני הדור, יראה מהי שמחה אמיתית, כיצד צהלתם על פניהם כל העת, כי יודעים הם שהם עושים רצונו של מקום, וכעבדים לפני קוניהם, הם עושים רק את הנדרש מהם בשעה כה גורלית, וממילא אף אם מתרחש וקורה אסון או קושי שהכלל סובל ממנו, כל מגמתם היא לחזק את הרבים שיבטחו ויאמינו כי מד' יצא הדבר, ולא תיפגם השמחה שלהם בעקבות כך.
ומפורסם הדבר, שבעבר עשו ברוסיה מחקר גדול, לחפש אחר האדם המאושר ביותר בכל רחבי רוסיה, בכדי לתהות על קנקנו וללמוד ממנו אורחות יושר ללכת בדרכו. המחקר הגדול העלה, כי האדם הכי מאושר שיש ברוסיה, היה מרן הגר"י סלנטר זצוק"ל, שלמרות שסבל מרדיפות ועוני, הוא היה מאושר כל ימיו, כי היה עובד ד' אמיתי, וכשחיים באמונה וביטחון כה יוקד, הופכים להיות האדם המאושר האמיתי בימי חייו מכל אשר קורה לו ולסובביו.
פעם היו שחשבו כי המשגיח מרן הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א, הינו דמות שנראית זעופה ללא שמחה, אך מי שהכירו מקרוב יודע להעיד, כי השמחה היתה נר לרגליו, וצהלתו היתה תדיר על פניו. וכפי שראיתי שאמרו כי הזמן שמרן המשגיח היה מאושר ושמח יותר מכל, היה בערב יוכ"פ לאחר הסעודה המפסקת, כי אז הוא אכן גמר את כל עבודתו, ומכאן יכול היה לבטוח, שאחר עבודת התשובה בה עסק בכל פרטיה ארבעים יום ולילה מר"ח אלול, עתה הגיעה העת כי ניתן לשמוח ולבטוח כי הקב"ה יהא בעזרו לכל הליכותיו ומעשיו.
השמחה האמיתית שאותה אנו מבקשים, היא שמחה שאינה באה מחמת מציאות חיצונית. דרושה לנו שמחה שאינה תלויה בהצלחה זו או אחרת, שמחה לשמה בעצם מציאותנו בכל תנאי ובכל מצב. שמחה זו תהיה תמידית ובזכותה נזכה לגאולה וישועה, ומי שזכה להכיר יהודים שחיו וגילמו באישיותם את דברי חז"ל באבות "איזהו עשיר השמח בחלקו", מבין היטב מהי שמחה שאיננה תלויה בדבר, שמחה הנובעת ממעיינות הנפש, ואין היא תוצאה של תנאי חיים או מצבים נתונים כלשהם.
ניתן להמחיש זאת, איך יודעים מתי היא שמחה אמיתית ולא תלויה בדבר חיצוני?
הגר"ב פינקל: השמחה הגשמית כיום לא ניתן למשש ממה אדם שמח, אך אם נתבונן ניווכח כי בדרך כלל אדם שמח עם תכניות. כמו אדם החושב לנסוע לחו"ל: מתי הוא שמח במיוחד, כשהוא מתכונן ומכין את מסעו, כשהוא רואה את העתיד לפניו. אחרי שעולה למטוס ויושב על כסאו כבר אינו שמח כ"כ, ורק כשיש לו תוכנית להגיע לארה"ב ולהמשיך במסעו בדברים מיוחדים – אז מגיעה וממשיכה לו השמחה, ואז לבסוף הוא כבר מצפה ומייחל להגיע הביתה, ורק אז שמח לספר על העבר מה אירע לו, לכן השמחה היא בעבר או בעתיד, כי אין זו שמחה אמיתית, אלא תלויה במעשה מסוים, ולכן שמח או לפני שהוא מתרחש בהווי לעשותו, או לאחר שהסתיים, בסיפור על השמחה שחווה, וכי לזו נקרא שמחה אמיתית?!
ואילו שמחת התורה היא מהות של שמחה, וכשיבוא משיח היא תהיה השמחה האמיתית בכל מעשה ידינו, וזוהי השמחה הגדולה, שאחרי שעובר הקשיים הוא שמח בעצם החיים ומציאות עבודתו האמיתית.
לכן חשיבות רבה קיימת לאמץ את מידת הביטחון, כי היא והשמחה הולכות יחד, וראוי להיווכח בלימוד שער הביטחון בחובת הלבבות, ושער השמחה בארחות צדיקים, כי השמחה הגדולה ביותר שיידע האדם שהקב"ה עמו, ואם יודע שהקב"ה מסייע בו ורוצה לעזור לו, אם הוא חי עמו יחד בכל הליכותיו, הוא אינו מדוכא ולא יהיה בעצבות כלל.
וכבר היה יהודי שהגיע לרבי הקדוש רבי שלמה מקראלין זיע"א וביקש ממנו – "אנא רבי! יורני נא דרך קלה ופשוטה בעבודת ד', שכן אינני בר אוריין ולא מבעלי מוחין!", והיינו שאינו תלמיד חכם ובעל השגות גבוהות. אמר לו הצדיק: "קבל על עצמך להיות תמיד שמח בחלקך, ומרוצה מהנהגת ד' יתברך עמך בכל העניינים". שאל האיש: "הרי זו מדרגה נשגבה אשר קשה מאוד להשיגה!". ענהו הרבי: "אכן לכך התכוונתי!!"
אם נאמץ לעצמנו עצה זו, ובד בבד נישא עינינו לשמים, ונעתיר ונבקש מבוראנו שישמח נפשנו כי אליו ורק אליו עינינו נשואות, אזי השמחה תשרה במעשה ידינו, והיא תביא לכל מדרגת האדם לחיים אחרים, שקטים ושלווים יותר, שישנו את כל אורח חייו מן הקצה אל הקצה.
(הרב מ. ברמן, מוסף שבת קודש פקודי תשע"ד)