להתחזק בהקפדה על זמן קריאת שמע ותפילה, זה דבר שתמיד טוב וחשוב, גם באמצע הזמן ועל אחת כמה וכמה בימי בין הזמנים, כאשר מקיימים בהידור 'ומחליף את הזמנים' ושוכחים להבדיל 'בין יום ובין לילה'…
סיפור מעניין מובא (בספר כתב אמת) על הגה"צ רבי יהודה סגל זצ"ל, מי שכונה 'הצדיק ממנצ'סטר'. פעם הוא נכנס לחדר בפנימיית הישיבה וראה בחור ישן. היה זה כמה דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, אך הוא לא העיר את הבחור. כעבור שעה בעיצומו של הסדר נכנס הבחור לבית המדרש. קרא לו הרב ואמר: "יש לך לב חזק"… ולא הוסיף.
התיישב הבחור במקומו והתחיל לחשוב מה פשר דברי הרב? האם היתה זו ברכה, או אולי הערה, ואולי זו גערה עטופה ברמז?… חזר אל ראש הישיבה ושאל אותו: "כבוד הרב, מה כוונת דבריו?". השיב לו: "כשהייתי בחדרך וראיתיך ישן שנת ישרים דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, חשבתי בלבי שאם לפתע תתעורר ותווכח כי עבר הזמן, לבטח תתעלף מרוב צער וחלישות דעת. והנה אני רואה שהגעת לסדר כרגיל, כלומר הכל עבר בשלום. אם כן כנראה באמת יש לך לב חזק…".
וסיפור אחר לגמרי והפוך מקצה אל קצה, מסופר (שם, מספר 'המאורות הגדולים') על הסבא מנובהרדוק זצ"ל, בעת שנסע פעם עם אחד מתלמידיו המובהקים, רבי יואל בורונציק, בדרכם לייסד סניף של הישיבה בביאליסטוק. הם הגיעו לאחר עלות השחר, קראו קריאת שמע שעל המיטה והלכו לישון. למחרת התעוררו מאוחר והסבא נתמלא צער רב על שאיחר זמן קריאת שמע. אמר לו תלמידו: אבל הרי קראנו קריאת שמע שעל המיטה, והיה זה אחרי עלות השחר?
כעבור שבע שנים בהיותם יחד במעון קיץ בדובלין הזכיר הסבא לתלמידו את אותו מקרה של איחור זמן קריאת שמע. כעבור שש שנים נוספות שוב הזכיר לו את הענין, ואמר כי הוא חושש ומצטער שמא היה איחור של זמן קריאת שמע, והוסיף וחקר ושאל אותו מה דעתו, האם כבר עלה אז השחר!
מסתבר שהכל תלוי בשאלה עד כמה קריטי אצל האדם הפסד של זמן קריאת שמע ותפילה חלילה. באמצע הזמן, סדר היום והשגרה מסייעים בשמירה על הזמנים, אך שעת המבחן האמיתית היא בבין הזמנים. מי שבאמצע הזמן מרגיש צער ועגמת נפש במקרה של איחור – גם אם לא ברמה כזו של הסבא מנובהרדוק – הוא זה שגם בבין הזמנים לא יפספס. אבל מי שמועד להיכשל בבין הזמנים, כנראה גם באמצע הזמן הוא סובל מ"לב חזק" בענין, ובין הזמנים רק מגלה לו זאת.