"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים" (כ"ד, א')
המתנה הגדולה ביותר שקיבלו בני אנוש, המשאב החשוב ביותר העומד לרשות בני האדם, הוא הזמן. זו מתנה נדירה וגם זמינה, פשוטה וגם יקרה, מצויה אך מאוד מאוד חמקמקה. הזמן שלנו, הימים, השעות, הדקות, השניות והרגעים שלנו, הם המרחב בתוכו אנו מתנהלים, בעזרתו אנו יוצרים, בכוחו אנו פועלים.
השאיפה המשותפת לכל ברואי תבל, היא להספיק עוד משימה, להכניס עוד מטלה, להצליח לעשות עוד משהו. ישנם סוחרים עסוקים, ששאיפתם היא להוסיף שיעור תורה במשך היום, או להקדיש יותר זמן למשפחה. גם הוגי התורה שואפים להספיק כמה מעשי חסד מתי שהוא, ואף בחורי ישיבה צעירים מבקשים להוסיף לימוד תורני נוסף. כולם מאוחדים ברצון ובשאיפה להספיק עוד משהו שעדיין לא הגיעו אליו, אך בדרך כלל, תקוותם נופלת על משפט אחד:
'אין לי זמן!'. משפט אחד, שלוש מילים בלבד, המכיל את הסיבה או התירוץ הנצחי לחוסר ההספק, לאי ההצלחה לבצע את השאיפה הנכספת. אנו יכולים לשמוע אנשים אומרים 'הייתי מוסיף שיעור, אך אין לי זמן', 'הייתי מתקשר להוריי יותר, אך אין לי זמן', 'הייתי מתנדב בארגון חסד, אך אין לי זמן', 'הייתי מוסיף לימוד הלכה על לימוד הגמרא', – אבל כמה צפוי – 'אין לי זמן!'
התגלית בחבית…
הבשורה היא, שלמרות שכך זה נראה, זה לא בהכרח נכון. מסופר על מנהל מפעל, שכינס את עובדיו בחצר המפעל. לנגד עיני העובדים העמיד חבית ענקית, והעמיס בה בלוקים גדולים. כשהגיע לרום החבית, שאל את העובדים: 'מה אתם אומרים, החבית מלאה או שניתן להעמיס בה עוד?' העובדים התבוננו בחבית המלאה, והניעו ראשם לשלילה. 'החבית מלאה!', פסקו במקהלה.
הביא מנהל המפעל דלי אבנים, ושפך את תכולתו אל תוך החבית, וראו זה פלא – כל האבנים נשפכו פנימה, מצאו לעצמן מקום בין אבני הבלוקים הגדולות. 'עכשיו החבית מלאה?' – שב המנהל ושאל, והעובדים אישרו מיד, הן ראו כי החבית מלאה בבלוקים ואבנים…
נטל המנהל דלי נוסף, מלא באבני חצץ קטנות. הוא מיהר לשפוך גם אותו לתוך החבית, והאבנים הקטנטנות התגלגלו פנימה בחופשיות, והוסיפו להתכנס בתוך החבית שעד לפני רגע נראתה מלאה… 'עתה החבית מלאה, נכון?' – שאל בעל המפעל, ומשאישרו העובדים כי היא מלאה ואין בה עוד מקום, מיהר המנהל והביא דלי חול, ורוקן גם אותו לתוך החבית…
עתה, כבר בחנו העובדים את החבית היטב, והנה – היא בוודאי מלאה עד אפס מקום. תערובת של בלוקים גדולים, אבנים, אבני חצץ וחול – הממלאים כל פינה וכל חלל. 'נו, ועכשיו החבית מלאה?' – ומשהעובדים הנהנו בראשם, נטל כמה וכמה כדי מים, ושפך אל תוך החבית. וראו זה פלא – אף טיפה לא זלגה החוצה, כל המים נכנסו פנימה, אל תוך החבית שעד לפני רגע היתה מלאה עד אפס מקום…
חייך המנהל ואמר: 'ראו נא! הלא ברור כי החבית לא היתה מלאה אחרי הבלוקים, גם לא אחרי אבני החצץ, וגם לא אחרי החול. בכל המצבים הללו עוד נותר מקום בשפע להכניס פריטים נוספים, אך הטעות שלנו היא בחשיבה שיש להכניס לחבית רק אבני בלוק גדולות… במשך היום שלנו תמיד נוכל למצוא את החללים הקטנים, את הדקות האבודות, את השעות ההולכות לשווא, ולנצל אותם למשימות קטנות, מותאמות לאותה עת, תואמות את גודל השעה…'
נמצינו למדים, שהבעיה היא לא תמיד באמת ש'אין לי זמן'. זמן יש, אך הוא חבוי בין קפלי סדר היום שלנו, ובין משימותיו ומטרותיו, מטלותיו ותפקידיו, יש בלי סוף דקות ורגעים שבין לבין, חללים לא מנוצלים כראוי. כל דקה כזו היא יהלום, כל רגע הוא אוצר, צריך רק למקד אליו את המבט ואת תשומת הלב, ולהתאים לו מטרה בסדר גודל מתאים, מטלה שתתאים לגודל השעה, או הדקה…
זה מה שהתורה מספרת בפרשת השבוע על אברהם אבינו, עליו נאמר 'ואברהם זקן בא בימים'. יפה ביארו הצדיקים בפסוק זה, כי אברהם – בזקנותו – בא עם מלוא ימיו. לא היה יום שחלף בחוסר מעש, לא היה זמן שלא נוצל נכון. כשהביט לאחור אל ימיו ושנותיו – גילה כי כל ימיו במלואם עמו, כל רגע במהלך ימיו יצר משהו, רומם אותו, קידם אותו. כל רגע הפיק תועלת רצויה, כל דקה נוצלה כהלכה!
הבה נאמץ את המסר הזה, ונגלה יהלומי זמן ארוכים שלא ידענו שנמצאים תחת ידינו. הזמן בו נמתין במעבר החציה, הוא הזדמנות לעשות חסד, ולהעביר ילד המחכה לעבור גם הוא. עת ההמתנה ברמזור, יכולה להפוך למנוף צמיחה רוחני, אם נחזיק ספר עם פניני חיזוק קצרים ונעיין בו. שעת ההמתנה בבנק יכולה להפוך לשעה יקרה, אם תנוצל להתקשר לידיד מתמודד לחזק את ידיו.
כך ננצל את הזמן, נמלא את הימים שלנו בעשיה חיובית, פורה ומועילה. הרווח כולו שלנו, כולו שלנו!
צוואה מרטיטה…
אוניה קטנה ועמוסה, עגנה עם שחר בחופי ארצות הברית. מהאוניה מיהרו לרדת הנוסעים המרובים, שרידי חרב ואודים מוצלים מגיא ההריגה באירופה הבוערת. הם נמלטו לאמריקה הגדולה, איש איש וצרורו הקטן, אותו הספיק לארוז לפני שברח ונמלט…
בין היורדים מהאוניה, נמנה גם נער צעיר, צנום ובודד, שכל משפחתו נותרה מאחור, נעקדה על קידוש השם. רק הוא ניצל והגיע הנה, ושקית קטנה בידו המכילה את כל רכושו בעת הזאת. באין לו מכר וגואל, התגלגל ממקום למקום, עד שנקלע לבית מדרש הומה ששימש כישיבה לבחורים שנמלטו מאירופה. זה המקום בו חשקה נפשו, בו יוכל לעלות ולהתעלות בתורה באין מפריע…
מבוקר ועד ליל וגם אל תוך שעות הלילה, לא הפסיק להגות בתורה, ללומדה ולשננה. הוא הפך לבן תורה אמיתי בכל מהותו ויישותו, כאשר כל העולם הזה ממנו והלאה. יש לו את המזוודה הקטנה עם כמה פריטי לבוש, יש לו מזון מהישיבה, ויש לו את הגמרא – והיא העיקר!
בתוככי השקית שצרר כשנמלט, הצליח להכניס חולצה אחת, שהיתה למעשה מחצית ממלתחת בגדיו. חולצה אחת הוא לובש, חולצה נוספת מקופלת בשקית. עתה, הצניע את היפה שבהן – לכבוד השבת, ואילו את החולצה השניה – לבש בימי השבוע. כך התנהלה חלוקת החולצות על מי מנוחות, כשיום השבת זוכה לכבוד גדול – חולצה יפה ומכובדת, לעומת חולצת ימי החול המתבלה והולכת…
אלא שחלפו הימים, ושתי החולצות הלכו והתבלו. ראשונה בלתה חולצת ימי החול, ומעט אחריה – גם החולצה השבתית. עם הזמן, החולצות הבלויות כבר איבדו את שלמותן, חורים נפערו, תפרים נפרמו, החולצות נראו כמו נפה מחוררת… מה עושים עכשיו? הן לא יעזוב את הגמרא האהובה בשביל חולצה!
בהרהור נוסף, עלתה במוחו הברקה, שהעלתה חיוך על שפתיו ושימחה את לבו. הוא יכול ללבוש את חליפתו, ואז החורים לא יהיו ניכרים! וממחשבה למעשה, מיהר ולבש את מעילו העליון, וכבר לא נראו החורים שבחולצה… אלא שהפיתרון הזה טוב וראוי לבית המדרש, בו בחורים רבים לבשו חליפות, אך בחדר האוכל בישיבתו, כשכל הבחורים לבושים בחולצות בלבד, איך יוכל לרדת לחדר האוכל בחליפה ולהרגיש כה שונה ומוזר מכולם?
שב הנער וחשב, ובמוחו עלתה הברקה נוספת, העולה על קודמתה. 'הן אחרי עת התפילה, משתהים הבחורים ומתעכבים בבית המדרש עוד כמה דקות. בזמן הזה חדר האוכל ריק ושומם, וניתן לאכול בו כשאיש אינו רואה כי אני לבוש במעיל העליון. זה הפתרון!'
למחרת, רגע אחרי הקדיש שאחרי 'עלינו לשבח', נמלט מיודענו הבחור אל חדר האוכל, אכל בזריזות, בירך, ועלה לבית המדרש כשחבריו החלו יורדים. כך הצליח לאכול כשהוא לבוש במעיל העליון, ורבע שעה לפני תחילת הסדר – כבר היה בבית המדרש, אחרי ארוחת הבוקר, בעוד חבריו סועדים עדיין פת שחרית. יש עכשיו רבע שעה פנויה, עד שיבוא החברותא, עד שהסדר יתחיל.
כמה זמן? רבע שעה!
'זה זמן יקר, אי אפשר לתת לו לחלוף בחוסר מעש', פסק לעצמו, ובנה סדר לימוד ייחודי. ברבע השעה הזו ילמד מדי יום מסכת נוספת, אשר אינה נלמדת בישיבה. הוא ינצל את רבע השעה הזו לצורך נעלה – להספיק לימוד נוסף בסדר יומו. למשך כמה זמן?
לרבע שעה!
עיניו נחו על הגמרא מסכת זבחים הסמוכה, והוא החל ללמוד בה. מדי יום, רק רבע שעה. החל בגמרא, המשיך למפרשים, חזר ושינן. סיים מסכת זו, ועבר ללמוד מסכת מנחות. גם כאן, לא הרבה זמן, סדר יומו קפדני להפליא. רק את רבע השעה שהוא חוסך כתוצאה מהמהירות והחיפזון בארוחת הבוקר, רק את הזמן הזה הוא מקדיש ללימוד המסכת הנוספת:
רבע שעה!
חלפו כמה שנים. מיודענו הנער לומד בישיבה, עולה ומתעלה בתורה ויראת שמים. את רבע השעה הוא מנצל, קונה את המסכתות הללו ישר והפוך, בקי בהן בעל פה. זה בא לו די בקלות, סך הכל:
רבע שעה!
חלפו עוד כמה שנים. הנער נישא, הקים בית, בנה משפחה לתפארת. שלח ידו במסחר, וראה ברכה בעמלו. הוא התפרסם בידע התורני הנפלא שיש לו וגם בעושרו המופלג, זכה ל'תורה וגדולה במקום אחד'.
לימים, נלקח האיש לבית עולמו, ובניו האבלים פתחו בהתרגשות את הצוואה. השורות הראשונות נראו בעיניהם מוזרות, ממש חידה סתומה. לקח להם זמן לעכל, להבין מה אבא רצה להביע… וכך כתב האב:
'בניי היקרים! בכספת שלי מצויות שתי חולצות בלויות להחריד, מחוררות מכל עבר. אני מבקש כי תקחו את שתי החולצות הללו, ותתלו אותן במרכז טרקלין הבית, בשעה שיעלו המוני המנחמים לנחמכם על פטירת אביכם. לכל חולצה תצמידו תווית, על אחת תכתבו 'זבחים', ועל חברתה 'מנחות'. וכולם ישאלו לפשר החולצות והתוויות המודבקות עליהן, וזו מטרתי – – –
שתספרו להם כי החולצות הללו לימדו אותי מסר יקר לחיים, על חשיבות הזמן. בזכותן למדתי לגלות מהי רבע שעה, עד כמה כל דקה וכל רגע, בניצול נכון, יכולים להפוך לכלי רב עוצמה להשגת יעד נוסף, למימוש שאיפה נכספת!
בגלל החולצות הבלויות, נותרו לי כמה דקות פנויות ביום. הייתי יכול לאבד את הזמן הזה על דא ועל הא, ואז הייתי מפסיד קנין נצחי רב ערך. בזכות העובדה ששתי החולצות האלו בלו, והוכרחתי למהר בחדר האוכל – הרווחתי רבע שעה ביום!
רבע שעה!
זה נראה כמעט כלום, אבל זה עולם ומלואו! שתי החולצות האלו ישמשו כמזכרת, יעידו כתמרור: רבע שעה זה המון זמן, בכל דקה ניתן להשיג, לקנות, לזכות, לאסוף. לעולם אל תוותרו על רבע שעה, אל תתנו לה לחלוף בחוסר מעש!'
עד כאן דברי צוואתו, שהותירה את בניו המומים. החולצות נתלו לראווה בסלון הבית, וכל המנחמים שאלו לפשרן, וקיבלו את התשובה המסעירה בפרוטרוט. וכבר בצאתם מבית האבל, החלו לפשפש בסדר יומם, למצוא את רבע השעה האבודה, ולמלא אותה בתוכן מועיל ונצחי.
הסיפור במלואו, הופיע בגיליון 'מאורות הדף היומי', מעדות הרה"ג רבי דוד הלל שליט"א, מראשי ישיבת 'ברכת אפרים' על אמיתות הסיפור. כדאי מאוד להפנים את המסר שהוא נושא עבורנו:
כי כולנו מביטים בלו"ז הצפוף שלנו, עמוס מטלות, רווי משימות, צפוף בביצועים. להספיק לשבת עם הילדים ולהאזין להם ברוגע? להכניס שיעור נוסף? מעשה חסד? עזרה לזולת? הייתי עושה זאת בשמחה, אבל מתי, אין לי זמן!
הבה נאמץ את המסר הזה אל ליבנו, נטמיע אותו בנפשנו. אין מילים שיוכלו לתאר את הרווח, כל דיו לא יצליח לבטא את ההישג. נחפש את הדקות האבודות, את הזמן הבורח בין האצבעות בחוסר תשומת לב, וניתן לו משמעות, נעניק לו תוכן.
נמצא את הדקות המתאימות לשבת עם ילדינו, להאזין להם, להקשיב להם בשלווה. נמצא גם זמן להוסיף חסד, שיעור תורני, פנינה מאוצרות האגדה והמוסר. נמצא את הזמן בו אנו יושבים באוטובוס, וניערך אליו עם שיעור מוקלט מוכן להאזנה. נמצא את הדקות בהמתנה לרופא או בבנק, ונקדיש אותן לדרוש בשלום חבר. יש קונה עולמו בשעה אחת, כולנו יכולים להרויח אינסוף אוצרות נצח בניצול נכון של הזמן!
2 דקות ששינו חיים!
'עוד יומיים אני ממריא!' – הכריז האב בבוקרו של יום, וכל בני המשפחה הבינו מעצמם לאן ולצורך מה. הם היו שותפים להתרגשות, דרוכים לקראת המאורע, נרגשים לקראת המעמד. ביום המחרת, כשהאב הכריז 'מחר אני ממריא', כבר לא ידעו מה לעשות עם עצמם. חודשים של הכנות, חצי שנה של חיסכון דולר לדולר וסנט לסנט, מגיעים מחר אל סיומם…
ואל תהי זאת נקלה בעיניכם. כבר כמחצית השנה, חוסך האב, נערך, מתרגש לקראת הרגע הגדול. שמעו של גאון ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הגיע אליו, ללייקווד הרחוקה. בכל מאודו חפץ לבוא ולהיכנס אל הרב לביקור קצר, להזכיר כמה שמות, לשאול כמה שאלות. הוא ידע כי דקותיו של הרב ספורות ומנויות, זמנו קצוב, רגעיו זהב. אבל בכל זאת, להיכנס לכמה דקות בודדות, להצליח לפגוש את גאון ישראל לזמן קצר, זה שווה כל מאמץ ומחיר!
הרגע הגדול הגיע. המטוס הענק התרומם אל על, ולבו ניתר בציפיה. בעוד כ-11 שעות ינחת המטוס, והוא תופס את המונית הראשונה, ונוסע ישר לביתו של הרב. כשהמטוס נחת, בקושי הצליח להישאר הדוק לכסא בחגורתו. הוא כה התרגש וכה ציפה, והרגע הגדול כבר מגיע…
הנה הוא עולה בדלת ביתו של הרב, ורואה את תור הממתינים הארוך. כל אחד פורש את שאלתו בזריזות, ומקבל תשובה מדוייקת, גאונית, מופלאה. הרב אלישיב, בכח תורתו ועמקותו הנדירות, מפליא להבין כל שאלה בעומק הנכון, ונותן תשובה קולעת, ובעיקר – מהירה ותמציתית…
אמרו לו שכל אחד מתעכב רק רגעים אחדים, אך הוא לא אבה לוותר. הן הגיע הנה מחו"ל, אחרי שהתרגש והתכונן וחסך כסף כמחצית השנה. כשהגיע תורו, ניגש אל הרב, לחץ את ידו, ואמר בפשטות: 'כבוד הרב, הגעתי במיוחד מחו"ל לפגוש את הרב… אני מבקש לדבר עם הרב חמש דקות!'
הרב אלישיב התחייך, הרהר לרגע וענה מיד: 'חמש דקות לא אוכל, אין לי זמן, אבל שלוש דקות כן!'
את שלוש הדקות הללו, ניצל האורח עד תום. שאל את שאלותיו, פרש את לבטיו, הזכיר כמה שמות של זקוקים לישועה. בשניה האחרונה בשלושת הדקות, לחץ את ידי הרב לברכת פרידה…
כשיצא את הבית, קרן מאושר, התמוגג בהתרגשות. מיהר להתקשר למשפחתו, ובקול מחוייך בישר: 'קיבלתי את מתנת חיי, היה כדאי לבוא!'
'מתנת חיים?! במה מדובר?' – תמהו בני משפחתו. 'השאלה הראשונה ששאלתי את הרב, היתה אם הרב יואיל להקדיש לי 5 דקות. תשובתו הדהימה אותי, היתה לי לתגלית מסעירה:
מעולם לא ידעתי על ההבדל התהומי בין חמש דקות לשלוש דקות, עד שהרב השיב לי שאין לו חמש דקות, אלא שלוש בלבד. מתשובת הרב למדתי ששתי דקות הן עולם ומלואו, ראויות ליחס, חשוב להקדיש להן תשומת לב. למדתי עד כמה כל דקה היא יקרת ערך, כל שניה חשובה ותועלתית!' – בישר האב הנרגש…
הסיפור, המופיע בספר 'גדולה שימושה', מלמד אותנו עד כמה כל דקה היא יקרת ערך, כמה כדאי להחשיב כל דקה, בטח שתי דקות, בוודאי פרקי זמן ארוכים יותר… כמה כדאי לבדוק היכן נמצאות הדקות הלא מנוצלות, ולהתאים להן תפקיד, ליצוק להן תוכן מועיל, נצחי, מיטבי.
בשבת הנוכחית נברך את חודש כסלו הבעל"ט, ונתפלל 'ותתן לנו חיים ארוכים'. ונשאלת השאלה, הלא אנו מתפללים תפילה זו מדי חודש, ולשם מה אנו מבקשים בה על אורך החיים? הרי אנו מבקשים על חודש זה, ובחודש הבא נבקש על החודש הבא?!
ביאר הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ראש ישיבת פוניבז': איננו מבקשים על אורך החיים בלבד, אלא על אורך משמעות חיינו בחודש הקרוב. אנו מבקשים שהחיים שלנו בחודש זה יותירו חותם לזמן ארוך, תהיה להם משמעות ארוכה ונצחית. שכל יום וכל שעה וכל רגע בחודש הקרוב, נזהה אותם, ננצל אותם, נשתמש בהם לצורך שיותיר חותם ארוך, איכותי וצחי, מועיל ורוחני.
נתפלל ונקווה: 'י-ה, הרצה לנו בזו השעה' – בזמן אותו נמצא, בדקות האבודות שנגלה מחדש, ותהא ברכת שמים בידינו, למלא אותן בתוכן טוב, רוחני, מתאים ומרומם!
אין לי זמן?
מחולל תנועת המוסר, הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הזדמן פעם למקום, וניגש אליו יהודי ושאלתו בפיו. 'רבי', אמר היהודי, 'אתם כה מרבים לעורר ולעודד על לימוד המוסר, עד כמה זה חשוב וכדאי ורוחני ומועיל. אך מה אעשה ואין לי זמן, יש לי רק דקות ספורות ביום ללימוד תורה, האם לא עדיף להקדיש אותן ללימוד גמרא או הלכה?'
נתחייך רבי ישראל, והשיב כנגדו: 'לא, עדיף ללמוד מוסר בזמן הזה…'
חזר האיש ושאל: 'היתכן? הלא לימוד הגמרא הוא העיקר, וההלכה משמשת כמורה דרך. אוכל ללמוד מוסר כשירווח זמני, האם עדיף לוותר על הלימודים החשובים הללו וללמוד מוסר במקומם?'
חייך שוב רבי ישראל והשיב: 'אין כוונתי שתוותר עליהם… אלא שאם תלמד מוסר, תגלה שיש לך די והותר זמן, ללמוד גמרא, ללמוד הלכה, ולהוסיף עוד מוסר…'
כי כשאנו מתבוננים, ומקדישים מחשבה לבדוק את סדר היום שלנו, נגלה אוצרות זמן מתגלגלים לנו בין הידיים. הבה נמצא אותם, נמצה את היום, נגלה את הדקות האבודות וננצל אותן כראוי, כדי להרויח בעולם הזה ובעולם הבא!
סיפורים מפעימים מרגשים ומחזקים!
כל יום שהמייל מגיע אנו קוראים את הסיפורים בשקיקה רבה
ורוצים רק להתחזק עוד ועוד, יש לכם זכות עצומה לזכות את הרבים גם עם ההלכות
וגם עם החזוקים הבלתי נשכחים!!!
תודה רבה!