"וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ " (כ"ה י"ז)
שמעתי מבעל המעשה, איש יהודי ת"ח מופלג וירא"ש מרבים, היושב בעי"ת לאנדאן יצ"ו, ביום ה' פרשת תזריע תשע"ט החלו בני ביתו לחוש שלא בטוב, כשהיא משתעלת שיעולים חזקים וקשים. מיד פנתה אל הרופא, שבדק את הריאות וגילה את אזנה שהריאות בריאים ושלמים, אלא שהיא סובלת מדלקת בדרכי הנשימה, ושלחה לביתה כשהוא מורה לה לבלוע בכל יום איזה כדורים, ויהי מקץ יומיים – ביום ראשון פרשת מצורע החלה האשה להרגיש ברע, כשיסורים קשים תוקפים אותה, בלית ברירה התקשרו למוקד רפואי דחוף (היות ויום ראשון בשבת שובתים שם הרופאים מעבודתם) ואחר דין ודברים, ובירורים שונים נקבע לה תור לחזות את פני הרופא בשעה 12:30 בלילה (חידוש כשלעצמו, הואיל ובדר"כ הם נותנים תור עד חצי שעה הקרובה, וכאן נתנו לה באיחור של שעתיים ומחצה) ובבואם לפני הרופא, בדקה הרופא ואמר שאינו רואה מאומה, אבל ליתר בטחון הוא מעניק להם כלי מיוחד בו נמצא נוזל מיוחד להזריקו לתוך הקנה והוא מרחיב את דרכי הנשימה ומקל על הנשימה (כעין 'משאף'), ולעת הצורך ישתמשו בו…
משם חזר היהודי הביתה ובעוברו בשעה 1:30 בלילה בסמוך לביהמ"ד הגדול ד'סאטמאר מצא בסמוך לו (במקום דשא ועשבים) יושב אברך על ספסל כשראשו מוטה כלפי מעלה ובוהה בשמיים… מתחילה חשב שלא לתת דרור ליצר סקרנותו לבדוק מה מעשיו של האברך במקום שומם באישון ליל, אבל מיד סב על עקביו ונסע ברכבו למקום הדשא, מיהר לרדת ושאל את האברך, מ'קען דיר עפעס העלפען (אפשר לעזור למע"כ)…
ענה האברך בקול ענות חלושה, אהה. אהה. כנשמע בתוך קולו שאך בקושי הוא נושם את נשימותיו, והיה נראה כי אך כפסע בינו ובין העליה לישיבה של מעלה, מיד נזכר האיש שברכבו מוכן אותו כלי המיקל על הנשימה, נטל הכלי והזריק בפי האברך ותוך שניות ספורות חזר לנשום תמידין כסדרן, ותשב רוחו אליו, והאברך הודה למיטיבו כי קיים בו 'מחיה מתים' כפשוטו ממש (לאחמ"כ הזעיקו את אנשי ההצלה וטיפלו בו כפי הראוי לו), כשהוא מספר 'היום יצאתי' מביתי שבבני ברק ו'היום באתי' הנה, ומששכבתי לישון הרגשתי כי נשימתי נאבדה ממני, מיד ניסיתי לעשות כמה פעולות להחזיר נשימתי בקרבי ולא עלה יפה בידי, עד שמיהרתי לצאת החוצה לאויר העולם וגם לא הועיל, ובעוברי ליד הספסל כמעט נפלתי שדוד עליו, עד שכעבור מספר רגעים עברת כאן והצלת אותי. ונגלה לפניהם כמה סיבב הקב"ה להציל נפש אחת מישראל, שהאשה לא הרגישה בטוב, וגם נקבע לה תור באיחור של שעתיים ומחצה (מה שבד"כ נותנים עד חצי שעה) וחזר באותו רגע ממש שהוצרך לו האברך מבני ברק- לא רגע לפניו ולא לאחריו, ועל הכל שהרופא מסר בידיו כלי העזר לסדר נשימותיו שלא לצורך כלל, רק לצורך האברך האורח.
הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע (בספרו, תחילת פרשת בא) דקדק בלשון הכתוב (שמות י ב) 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" , שלכאורה היה צריך לומר 'וידעו כי אני ה" , שהרי המדובר הוא על 'אזני בנך ובן בנך', שהם ידעו את יד ה' וגבורתו, אלא ביאורו, וז"ל, דכאשר אדם רוצה להשריש בלב חברו דבר אמונה או שרוצה להוכיחו צריך מקודם הוא בעצמו להאמין באותו הדבר באמונה שלימה ולקשט את עצמו תחילה ואז יהיו דבריו 'יוצאים מן הלב' ונכנסים אל הלב, אבל אם לא יחזק בתוך עצמו את האמונה, לא יוכל להשפיע אותה לאחר. וזהו פירוש הפסוק, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך- שכדי לקבוע האמונה בלב בניכם צריכים אתם בתחילה לדעת בעצמכם כי אני ד' ולהאמין באמונה שלימה ואז תוכלו לקבוע האמונה בלב בניכם.
בדרך כלל, בימי צעירותו יש לאדם כל מיני דמיונות 'תוכניות' ומחשבות אודות עתידו במשך כל ימי חייו, מה יהיה עמו בעניין בני חיי ומזוני, וכל שאר העניינים. אמנם עם הגיעו לשנות העמידה, הרי מזמן לזמן הינו מכיר בעוד ועוד קניינים כי הקב"ה מנהיג ומנהל עולמו, וסוף דבר יהיה כפי רצון הבורא, ולא כפי ש'רבות מחשבות בלב איש'. יש שהמליצו על כך, כי כמו מנהג המלחמות כאשר צבא מדינה אחת נכנע בפני הצבא שכנגדו, אזי ירימו הנכנעים 'דגל לבן' כאות כניעה, להראות שהם מקבלים על עצמם את מרות המדינה המנצחת אותם, כמו כן לגבי אדם, בהגיעו לשנות העמידה מתחילים שערותיו להלבין, והוא כעין דגל לבן לגבי הקב"ה- שמידי כמה שבועות מוציא עוד שיער לבן, להראות הכנעתו, ולומר אף בענין פלוני הנני מכניע את עצמי, והנני מכיר בבורא עולם שהוא המנהיג ולא אנוכי, ואח"כ מוסיף להודות בעוד עניין וכו' וכו'. אך החכם עיניו בראשו, וכבר בצעירותו אינו בוטח וסומך על כוחותיו, ומבטל דעתו להקב"ה בשלימות.
(מתוך באר הפרשה פסח תשע"ט)