"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מ"א, א')
איתא במדרש: "'אשרי הגבר אשם שם ה' מבטחו'- זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' – זה יוסף ששם מבטחו על מצרים הקרויים רהב, ומפני שתלה יוסף את זכרו בשר המשקים ואמר 'זכרתני' 'והזכרתני', הוזקק להיות בבית הסוהר עוד שתי שנים".
ורבים תמהו על דברי חז"ל, הסותרים לכאורה מיניה וביה, שמתחילה אמרו שמאמר הכתוב: "אשרי הגבר שם ה' מבטחו" – זהו על יוסף, והרי שיוסף היה בעל בטחון, אבל מיד אח"כ פירשו את סוף הפסוק: "ולא פנה אל רהבים" – שזהו על יוסף שפנה לשר המשקים, והיינו שיוסף לא בטח על הקב"ה, וצ"ב.
וביאר בזה ה'בית הלוי' עפ"י יסוד גדול, שכל מה שהתירה תורה לאדם לעשות השתדלות לפרנסתו (וכמו שנאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה"), זהו רק לסתם בני אדם – שכדי שיוכלו להשקיט את רוחם וליבם, התירה להם תורה לעשות השתדלות לפרנסתם, שאז הם יהיו רגועים ויוכלו להשליך על ה' יהבם, אבל מי ששלם לגמרי במידת הבטחון – אין לו לעשות השתדלות, אלא עליו לבטוח בה' שיזמין לו פרנסתו בלא טורח מצדו. וכל אדם לפי גודל בטחונו בה', כך יש לו למעט בהשתדלות, ואם ירבה להשתדל יותר מכפי שנצרך לו, זה כבר ייחשב לו לחטא.
ומעתה ביאר ה'בית הלוי' את דברי המדרש, שדווקא משום שיוסף היה בעל בטחון גמור, שעליו נאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", לכן הוא נתבע על כך שפנה לשר המשקים, כי לפי גודל בטחונו לא היה לו לפנות כלל אל רהבים ואפילו בדיבור קל, אבל אדם מן השורה בוודאי היה מותר לו לפנות לשר המשקים בבקשה כזאת שיזכרהו.
גדר חובת השתדלות
ודבריו הם כלל גדול, שבענייני בטחון והשתדלות יש לכל אחד את השו"ע משלו, שכפי גודל מדרגתו באמונה בחוש, כן יש לו למעט בהשתדלות. וכמה פעמים ראיתי איך שמרן הגרי"ז זצ"ל, היה שוקל על ענייני השתדלות – אם זה בגדר השתדלות מיותרת ויש בזה פגם בביטחון לפי מדרגתו, ולבסוף נמנע מלפעול.
וזכורני שאמי ע"ה שאלה פעם את הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל, מהו הגבול לחובת השתדלות, ועד היכן אנו מחויבים לעשות השתדלות כדי לקבל את ברכת ה' – וכמו שנאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה"? וממתי כבר נחשב כהשתדלות מיותרת שאין לעשותה אלא לבטוח בה'? והשיב לה הג"ר אלחנן זצוק"ל שאי אפשר לקבוע בזה כלל ברור עד היכן מוטל לעשות, אבל זאת הוא יכול לומר לה, שאין להרבות יותר מדי בעסק ענייני העולם הזה, שהוא כעראי ולהפסיד זמן מחיי נצח, אלא יש להפוך גשמיות לרוחניות, היינו שגם תוך כדי עסק הפרנסה יחשוב על הקב"ה ויבטח בו, שיזמין לו כל צרכיו, ואז הוא זוכה על ידי השתדלותו לחיי נצח. ואמר לאמי ע"ה, שאם כוונתה בעסק הפרנסה הוא לשם שמים, כדי שיהיה לה ממון להוציא על חינוך בניה לתורה ויראת שמים, אז עסק הפרנסה עצמו נחשב כרוחניות ממש.
פעולה מיואשת איננה נעשית אלא מתוך פגם בביטחון
ובעיקר דברי המדרש, ביאר בזה רבינו החזו"א (אמונה וביטחון פ"ב ו') באופן אחר, שבאמת יוסף היה מחויב לעשות איזו השתדלות להצלתו ולא לסמוך על הנס, אבל פעולה זו – לבקש משר המשקים שיזכרהו, היא בגדר פעולה הנעשית מתוך ייאוש, משום שלפי דרכי הטבע לא היה ששר המשקים יזכרהו (שהרי הוא מוגדר כ"רהבים" –היינו אדם גס ובעל גאווה שדורש רק את שלום עצמו ואינו דואג לזולתו), ופעולה הנעשית מתוך ייאוש אינה שייכת, אלא אצל מי שאינו בוטח בה', שמתוך ייאושו הוא עושה כל מה שיכול, אפילו דברים הרחוקים מכל תועלת. (ועיי"ש בחזו"א שהוסיף שבוודאי יוסף לא עשה כן מתוך פגם בביטחון, אלא הוא הכריע בשכלו שחלה עליו חובת השתדלות, אע"פ שהיה ברור לו שהצלתו אינה תלויה כלל בהשתדלות, ויוסף טעה בהכרעתו ונענש על הפעולה המיותרת אע"פ שלא נעשתה מתוך פגם בביטחון).
גדר מידת הבטחון
ובעיקר מידת הביטחון, ביאר שם רבינו החזו"א זצ"ל (אמונה וביטחון פ"ב א'), שאין הכוונה שמוטל על האדם להחליט בדעתו, שבוודאי יעשה עמו הקב"ה כפי מה שהוא רוצה שיהיה עמו, שהלא מי ערב לאדם מה יהא עמו בעתיד? וכל זמן שלא נתברר בנבואה מה יהא בעתיד, אין הבטחה לאדם מה יהא משפטי ה' עמו! אלא עניין הביטחון הוא להאמין שאין שום מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הוא מאתו יתברך, ואז גם כאשר נקלע האדם לסכנה, שלפי דרכי הטבע נראה שהוא צפוי להינזק, הוא לא מאבד את עצמו אלא הוא נתלה בקב"ה ובוטח בו – שהרי הוא זוכר שאין זה פגע רע מיד המקרה, אלא הכל מיד ה' שאוהב אותנו ועושה עמנו הכל לטובה, ואין מעצור לה' מלהושיע ולשנות המצב.
(מתוך עלון מאמר שבועי פרשת מקץ – תשע"ז)