"וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים ל"א, י"ב)
בעולם התורה היהודי החובק זרועות תבל, נישא בהערצה כבירה שמו של מרן הסטייפלר, בעל ה'קהילות יעקב' זצוק"ל. גם בנו, להבחל"ח מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מאיר באור תורתו הזורח למרחקים לארץ ולדרים, וכמעשיהם בקודש, מעבר למחיצת עזרת הנשים, ניצבה כארי שנים רבות אשת חבר, להבחל"ח מרת הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה, להדריך ולהנהיג את נשות ישראל היקרות במסירות נפש עד יומה האחרון.
כיום, לאחר פטירת הרבנית ע"ה, ממשיכים חתנם ובתם הדגולים, לבית משפחת הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט"א, את הנהגתה לשם ולתפארת, בעמדם לצד אביהם הגדול שליט"א, במתן עצה והדרכה לאלפי ורבבות יהודים, אנשים ונשים הבאים להיוועץ וליטול ברכה והדרכה במשעולי החיים.
אנו שואלים: כיצד אנו כיהודים פשוטים צריכים להמליך את השכינה?
הגר"י שליט"א מטעים לנו מנופת צוף אמריו:
'להמליך' את הקב"ה, הכוונה היא כפשוטו: לזכור שיש בורא עולם ומנהיג לבירה. העולם אינו הפקר, יש שכר ויש עונש, ואי אפשר לעשות פה מה שרוצים… אי אפשר לגעת במה שלא שלנו, לקחת את של הזולת זה 'אש'. לדבר על הזולת זה 'אש', כי אם יש מלך לעולם – אז אי אפשר לעשות מה שרוצים. ברגע שאדם ממליך את הקב"ה, הוא יודע שצריכים לפחד מכל דבר שאינו לרצון הבורא כמו מאש.
לדוגמא: מרן הסטייפלר זצ"ל פחד מגזל, כמו שאדם פוחד מפני מחלה קשה חלילה. כך גם בנו, מורי חמי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. זכורני, כי בהיותי בבית חמי כאברך צעיר, לפני ארבעים שנה, הוא חיפש פעם עט לכתוב משהו. ניסיתי להשאיל לו עט שלי, אולם הוא התעקש לגשת למגירה ולחפש שם עט פרטי משלו. שאלתי: "וכי מה לא טוב העט שלי?" השיב לי: "צריכים להתרגל שלא נוגעים במה שלא שלי…"
ואסביר את דבריו: לפעמים אנו שואלים עטים, או מחליפים עטים זה עם זה, ואז – אם אני מכיר אותך ואתה מכיר אותי, אכן אין זו בעיה. למחרת אפגוש אותך ואשיב לך את עטך. אולם אם אינני מכיר אותך, אני עלול להישאר כשעטך בכיסי תקופה ארוכה, ללא שאדע למי עליי להחזיר את האבדה, ולהיכשל בעוון החמור של גזל. לכן, סבור השווער שליט"א, רצוי מאוד להתרגל לא לגעת במה שאינו שייך לך…
הפתק הגדול על המקרר
מסופר על הסבא מנובהרדוק זצ"ל, שפעם בהיותו במלון נזקק לשאול ממאן דהוא מברשת קטנה, אך כאשר רצה להחזיר את המברשת לבעליה, נעלם הלה מהאופק. חיפש הסבא אחריו, ולא הצליח למצוא אותו. לא היו אז טלפונים וכו', כך שלא הייתה כל דרך לאתר את בעל המברשת.
לאחר עשרים וחמש שנה(!) פגש הסבא את אותו יהודי באחת העיירות, ב'שטיבלך' המרכזי, כמו 'איצקוביץ' של בני ברק. לאחר שזיהה אותו, ניגש אליו, שלף מכיסו את המברשת והושיטה לו. כלומר: הסבא מנובהרדוק החזיק בכיס מעילו עשרים וחמש שנה מברשת קטנה (למעט בשבתות, מפאת איסור מוקצה), כדי להחזירה לבעליה בעת מצוא, כאשר יפגוש בו ויזהה אותו.
בימינו, אם נעשה כך ונשמור על כל מה שאנו מוצאים, נצטרך להתנייד עם משאית שלמה… אבל אז, אצל הסבא, אם נותרה אצלו פעם אבדה קטנה, מלא היה בפחד ה' שמא לא יוכל לקיים את המצווה, עד שהיה עליו לשמור את המברשת בכיסו עשרים וחמש שנים!!!
על בתו של הסטייפלר זצ"ל, הרבנית ברמן ע"ה מסופר, שתמיד נזהרה מאוד שלא לבקש משכנים כלום, אף לא לחם וחלב ומצרכים בסיסיים הנדרשים בכל בית. היה לה בית מלא ילדים, ובכל זאת נזהרה מאד בכך, כי החמירה על עצמה שלא לגעת במה ששייך לזולת, גם ברשות וגם כהשאלה והלוואה. אם אירע פעם שהיו מוכרחים לשאול משהו משכנים, הייתה הרבנית לוקחת פתק גדול ותולה על דלת הכניסה לבית, שם כתבה באותיות 'קידוש לבנה': "לקחנו ממשפחת כהן – לחם / חלב / גבינה…", ולמחרת 'על הבוקר' מיהרה לשלוח מישהו מילדיה לקנות את אותו מוצר ולהחזירו לשכנים בהקדם האפשרי.
גם מלשון הרע צריך להתרחק כמו אש. הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל היה אומר תמיד, שהוא לא יהיה מסוגל לדבר לשון הרע לעולם… זאת בעקבות מחזה שראה בילדותו:
"בילדותי, הגיע פעם ה'חפץ חיים' לבקר בעיירת מגוריי" – סיפר רבי אריה. "באותה תקופה נהוג היה להדליק נרות אמיתיים בתיבת שליח הציבור בבית הכנסת, כפי שכותב הרמב"ן: "באורים כבדו ה'…", לעומת מה שנהוג היום שיש נורות חשמליות וכיסוי מתכת. הנרות היו מונחים על יד דף עץ, שהיה עלול להתלקח ולגרום למחיקת שם ה' החקוק על העמוד, לכן נהוג היה לצפות אותם בכיסוי זכוכית. אך כאן, בבית הכנסת שלנו, לא היה משום מה כיסוי כזה של זכוכית.
"ה'חפץ חיים', שהגיע כאמור לביקור בעיירה ונכנס לבית הכנסת", המשיך רבי אריה בסיפורו, "תמה לפשר העניין: 'מדוע אין כאן מעטה זכוכית?'. הנוכחים רימזו בידיהם בתנועת ביטול, בהתכוונם לומר, שזאת הזנחה מצד השמש העצל, שאינו עושה את המוטל עליו. ויהי כשמוע ה'חפץ חיים' את מה שרמזו, הזדעזע כולו והחל לזעוק: 'אוי! לשון הרע!', חיש נטל את חפציו וספריו שהביא למכירה, וברח מהעיירה כברוח אדם מפני אש יוקדת".
והיה רבי אריה לוין אומר בערוב ימיו: "הרי אני היום בן שבעים שנה, וסיפור זה התרחש בהיותי ילד בן אחת עשרה שנים, ובכל זאת, כל אימת שיש לי ניסיון של לשון הרע, אני נזכר במחזה נורא זה של ה'חפץ חיים', המזדעזע ונמלט מאימת האש של 'לשון הרע', וזה מזרים בי כוחות לברוח כמותו מעבירה זו".
ובכן, נחזור לשאלתכם, כאשר אדם פוחד ובורח כמפני אש מדברי לשון הרע, או מהיכשלות בנגיעה בממון הזולת – זה נחשב שהוא ממליך את הקב"ה על עצמו בכל עוז. וזה נדרש מאתנו כיהודים פשוטים. אנו צריכים ללמוד מגדולי ישראל, שאת הפחד שלהם כמו מאש ראינו, והוא הקרין על הסובבים, כפי שראינו אצל בת הסטייפלר, שנזהרה מאד מהלחם והחלב של השכנים, כי היא ראתה בבית אביה את הפחד הגדול.
אולי אצל אנשים גדולים וגבוהים, משכמם ומעלה, יש עניינים גבוהים ונשגבים בעניין ה'מלכויות', באומרם בתפילה "מלך העולם" – הם ממליכים את הקב"ה בכוונות עצומות על כל העולם. אבל לא זה מה שדורשים מאתנו, כאנשים רגילים ופשוטים. אנחנו צריכים להמליך את הקב"ה על חיי המעשה היומיומיים שלנו.
יום הדין זה מושג פולח לב וכליות. למה לא רואים כל כך את הפחד הזה בדורנו?
ה'חפץ חיים' היה מספר על בחור בזמנו, שגויס לצבא הסובייטי ונידון שם למוות רח"ל. כאשר העמידו אותו מול מכונת הירייה, התקלקלה המכונה, וכך עמד רבע שעה מוכן לגזר דינו, ומפאת הפחד הנורא הלבינו כל שערותיו. בסוף הוא ניצל בנס, אבל נותר לבן כולו. והיה ה'חפץ חיים' מתמיה, מדוע אנו לא מלבינים לגמרי ביום הדין? הרי ספרי חיים וספרי… פתוחים לפנינו??? אלא, בדורנו הדברים השתנו. אין לנו פחד כזה, על אף שאנו יודעים ומאמינים בכך באמונה שלמה.
אבל זה לא פוטר אותנו. בדורנו, ההמלכה של הקב"ה צריכה להיתרגם לחיי המעש הפשוטים ביותר, שכן בעבר יהודים חיו מתוך פחד ה' על כל צעד ושעל, ואז היה עליהם להתחזק בדרגותיהם הם. כיום כשאנו נמצאים בדור של הפקר, שבו הרחוב כולו זועק הפקר ומנסה לחדור אלינו בכל דרך – המשימה שלנו היא להשריש בעצמנו שהעולם לא הפקר. זו ההמלכה של בורא העולם!
10,000 $ על פילוס השלג
כיצד עולים בקנה אחד – הפחד של יום הדין ושמחת היום הנוהגת אף היא בראש השנה?
אכן, גם זו נקודה חשובה מאוד שיש להדגיש: השמחה במצוות ה'.
כ"ק ה'אמרי אמת' זצ"ל היה אומר בהזכירו את הפסוק: "אם תעירו ואם תעוררו את אהבה עד שתחפץ", משל למה הדבר דומה? – תארו לעצמכם את נשיא ארה"ב שנקלע פעם לבית כנסת של יהודים. הוא פוגש נער בר מצווה המחזיק בידו את התפילין ושואל אותו: "מה זה בידיך?", והבחור משיב שאלו התפילין שלו.
הנשיא ממשיך לחקור על טיבן של התפילין, ושומע שיש מצוה לקשור אותן בכל יום על הזרוע ועל הראש, ואז מציע הנשיא לבחור הצעה מפתה: "וותר רק היום על הנחת התפילין, ואני אשלם לך מאוצרי מאה מליון דולר, כיד נשיא ארה"ב הטובה עליי!". ואז, הנשיא המופתע משתומם לשמע תשובתו השלילית של הנער. מוותר הוא על כל המיליונים, ובלבד שלא יפסיד הנחת תפילין של יום אחד!
הנשיא הפגוע מספר את הדברים כהווייתם לרעייתו, והיא מבטיחה שתוכיח לו שאפשר לרכוש אף את לב היהודים. היא פונה לילדה יהודייה בהצעה אחרת. עקב חום היום הלוהט, שתחליף את בגדה במשהו צנוע פחות, והתמורה – סכום עתק של ביליונים מאוצר המלוכה, של הארץ בעלת האפשרויות הבלתי מוגבלות.
אף היא נתקלת כמובן בסירוב עיקש ולא מתפשר. אומר ה'אמרי אמת': כמה שווה, אפוא, הנחת תפילין של נער בר מצווה? – מאות מיליונים. וכמה שווה בגד צנוע של ילדה? – ביליונים… נו, האם אנו מעריכים את זה? האם אנו שמים לב למה שאנו עושים בכל יום? על כך נאמר: "אם תעירו ואם תעוררו…" צריכים לעורר את האהבה הזו ולהפנים את ערכה.
עד כאן סיפור בתאוריה. וכעת סיפור מהמציאות שהתרחש לפני שנתיים באמריקה, ביום של שלג כבד שנערם וחסם את כל הכבישים: יהודי אחד שם לב ששכח את התפילין שלו בבית הכנסת, במרחק הליכה די גדול, ואין אפשרות להגיע לשם, טרם יפלסו את הדרך בכביש המרכזי, הדומה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק או מלכי ישראל בירושלים. התקשר היהודי לעירייה, שאל מתי יפלסו את הכביש הראשי, ונענה, שבשמונה בערב ייפתח הכביש…
נו, מה יעשה היהודי שצריך להניח תפילין באותו יום? התקשר שוב לעירייה, ושאל כמה כסף ייקחו ממנו בעבור פינוי מוקדם יותר של הכביש כדי שיוכל להספיק להניח תפילין באותו יום. התשובה שלהם לא הרתיעה אותו… הוא שילם עשרת אלפים דולר טבין ותקילין למען הפילוס המוקדם, ובלבד שיוכל לקיים את המצווה בזמנה…
שמחים במצווה
ובכן, בהתייחס לשאלה ששאלתם: בדור הזה יש להשקיע בעיקר בשמחת המצוות. בדורות הקודמים הייתה העבודה בפחד ה' והדר גאונו, אך כיום אנו תשושים וחלשים, והמשימה היא: להשקיע כוחות ורדיפה תמידית אחר המצוות, מתוך חשק ושמחה גדולה בכל מעשה שזוכים לעשות, ולו הפעוט ביותר.
בראש השנה יש בוודאי פחד נורא, וכאשר מתחילים להתבונן מה עשו ומה לא עשו, וכיצד נראה כל דבר בעבודת השם – אכן נתקפים בפחד אמיתי, אבל צריכים לחשוב בעיקר על החלק המשמח שבזכייה שיש לנו בכל מצווה, ולקבל על עצמנו לשמוח ולהתחזק בעשיות הטובות בכל יום ויום.
רואים את זה גם בקימה בבוקר. אם אני יודע בבוקר שממתין לי שטר של מאה ₪, אני בוודאי קופץ מהמיטה בשמחה. כך גם אנו משננים לעצמנו שכל תפילה, כל הנחת תפילין וכל מעשה חסד, שווים כל הון דעלמא – זה מסייע לנו להתגבר כארי לעבודת ה' בכל בוקר.
יהודים יקרים מבקשים תמיד הכוונה בדבר הקבלות הטובות שהם מקבלים על עצמם לשנה החדשה. מה אפשר לומר להם?
ה'חפץ חיים' היה אומר: לאט לאט. סוד ההצלחה של קבלה טובה הוא – לקבל אותה בצורה שתהיה אפשרות לעמוד בה בעקביות ולאורך זמן. למשל: בשמירת הלשון – מקבלים על עצמנו זמן מה במשך היום שבו נקפיד וניזהר במיוחד, יותר מהרגיל בשמירת הלשון. זמן זה יהיה קודש קודשים. לאחר חודשיים, אם רואים שעומדים בזה בהצלחה, אפשר להוסיף זמן נוסף, וכן הלאה.
או בנוגע למעשי חסד: יש 'יצר הרע' מיוחד, האומר לאדם לעשות חסד ולסייע לכל העולם, רק לא בבית. אנשים שוכחים, שהחסד החשוב ביותר הוא עם הקרובים ובני המשפחה, כנאמר: "מבשרך אל תתעלם". לפעמים, קרובת משפחה לא חשה בטוב, ואם שולחים אליה ילדה לעזור או לוקחים את הילדים לכמה שעות – אפשר להציל את המצב ולעזור מאד! קבלות טובות כאלו רצוי לקבל.
ועלינו לדעת: דווקא מהקבלות הקטנות האלו מגיעים לדברים הגדולים.
כיצד נוסדה מלכות בית דוד? ממעשה חסד קטן. היו לו לבועז, כמסופר בחז"ל, שישים בנים ובנות. הוא עסק במצוות רבות, וכל זה עדיין לא הועיל, עד שהגיעה רות וביקשה ממנו טובה, והוא העניק לה בינתיים שש שיבולים – מעשה חסד קטן ביותר… אז נגזר עליו, שממנו תצא מלכות בית דוד לכבוד ולתפארת.
ללמדך: דווקא מהמעשים הקטנים נוצרים הדברים הגדולים. ואילו היה בועז יודע את גודלה של מצווה זו, היה מביא לה אווזים פטומים – אומרים חז"ל במדרש.
אילו קבלות טובות מומלץ לקבל?
מומלץ לקבל קבלות טובות בשלושה נושאים: א. חסד ב. כבוד הזולת ג. אמירת ברכות, ואסביר:
אם אנו נוהגים כלפי הזולת בחסד, גם הקב"ה ינהג עמנו מידה כנגד מידה, ועושה עמנו חסד, שזה מה שאנו זקוקים לו ביום הדין.
כך גם אם ניזהר שלא לצער את הזולת ולא לפגוע בו, גם משמים לא יצערו אותנו. וזה חשוב לנו מאד.
ולגבי ברכות, מסופר שבימי דוד המלך נפטרו בכל יום מאה בחורים, עד שתקנו לומר מאה ברכות, ופסקה הגזרה. אם כך, רצוי, אפוא, להמתיק את הדינים בברכות. לדוגמה: להיזהר לברך ברכת המזון שהיא מדאורייתא מתוך הסידור, או לקבל קבלה טובה, שאומרים שלוש פעמים ביום לפחות ברכת 'אשר יצר' מתוך הסידור.
המהרי"ל דיסקין זצ"ל הורה פעם לאישה שהייתה צריכה להיוושע בילדים, שתברך ברכת המזון מתוך הסידור, ואכן, היא נושעה. הסטייפלר זצ"ל היה אומר, שאם מברכים מתוך סידור, אזי אף אם לא מכוונים את פירוש המילים – זה נחשב כחמישים אחוז כוונה. ה'חפץ חיים' היה אף מצביע באצבעו על המילים בעת הברכה.
אישה אחת בשכונה שלנו חלתה, והחליטו עשר נשים מהשכונה לקבל על עצמן לברך 'אשר יצר' מתוך הסידור, שלוש פעמים ביום במשך חודש לרפואתה. היא הבריאה, ברוך ה'.
יש ארגון שמחלק למאושפזים לוח ברכת 'אשר יצר' מהודר, אף כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות – מקבלים על עצמם לברך ברכה זו בהטעמה מיוחדת ובשמחה רבה, לאחר שחשו על בשרם את חשיבותה. לעתים הם אף חוזרים בתשובה לגמרי הודות לאמירת ברכה זו בכוונה…
רבנו יונה ב'שערי תשובה' שער ד' י"ב כותב, שכאשר יהודי מודה לה', הוא זוכה שייפתחו לו שערי השפעות טובות. צריכים באמת להודות מאוד לה' על הבריאות. אם רק מתבוננים בסבל שחווה אדם, שכליותיו אינן מתפקדות כראוי, לדוגמה, או מי שחייבים לכרות לו חלילה רגל או עיניו חדלות מלראות – אוי! כמה עלינו להודות על כל יום שבו אנו בריאים ברוך ה', בכל האיברים שלנו.
ה'חפץ חיים' היה אומר, ש'על הניסים' בחנוכה ובפורים אינו מעכב, אבל המילים: "על ניסיך שבכל יום ויום עמנו" בתפילה מעכבות, כי זה מאד חשוב, שזה תמידי. גם מורי חמי שליט"א אומר, שעל כן מוזכר בהלל הגדול: "נותן לחם לכל בשר", לצד ניסי יציאת מצרים הגדולים, כי נס זה הוא תמידי, בכל יום, הקב"ה עוזר ומסייע בפרנסה, וזה שווה ערך לניסים של יציאת מצרים.
לסיכום: מה שחשוב בראש השנה הוא לא להעפיל בדמיון לפסגות גבוהות, אלא פשוט לחשוב על הדברים הקטנים, להודות לה' על הכל, ולקבל קבלות קטנות ואמיצות שניתן לעמוד בהן בהצלחה.
(מתוך שיחה למרוה לצמא | ראש השנה תשע"ז)