הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם"
לפני מספר שנים נכנס יהודי לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל וסיפר לו שיש בחור בישיבה שיש לו שתי אחיות מבוגרות שטרם מצאו זיווגן. "הדבר טורד מאד את מנוחתו של הבחור, עד כדי שאינו יכול להתרכז בלימוד. אמו תחי' סיפרה שבמקרים רבים הוא חוזר הביתה ועוד לפני שאומר שלום, שואל מיד האם יש חדש עם אחותו", סיפר היהודי וביקש בשמו ברכה שאחיותיו ימצאו זיווג בקרוב והוא יוכל לעלות ולהתעלות בלימוד התורה.
מרן זצ"ל אמר ליהודי כך: "יש כמה עצות לדבר הזה. קח דף ועט ותרשום א. לקבל להזהר בתכלית הזהירות מדיבורי לשון הרע ב. לא לדבר ביקורת על אף אחד ג. לא להקפיד על אף אחד
ד. מאד חשוב גם שלא יהיה עליהם קפידות, ולכן אם יש חשש שנגרם למישהו צער על ידם – שיפייסוהו ויבקשו מחילה ושיבקשו ממנו שלא יקפיד. ה. שיתפללו על חברות שצריכות שידוך"
כשהיהודי סיים לכתוב בקצרה את דברי מרן זצ"ל הראה למרן את הדף לראות מה שכתב ואישר זאת.
♦ ♦ ♦
"וירא בסבלותם", מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליהם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן… ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה, אמר הקב"ה: אתה נחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך" (שמות רבה א', כ"ז).
משה רבינו זכה להיות מושיעם של ישראל בזכות שהתעורר להשתתף בצערם. על הפסוק "וירא בסבלותם" כתב רש"י: "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם", ומסביר הסבא מקלם, שמשה רבינו לא נהג כמנהג אנשי העולם המשתתפים בצער הזולת במשך שעה קלה ולאחריה ממשיכים בשגרת יומם, אלא נתן עיניו, עיני השכל לצייר תמיד צערם עד שידאג לבו עליהם כמי שדואג לעצמו.
כדי לישא בעול עם השני, להבין אותו, לסייע לו ולהתפלל עליו, אנו צריכים, קודם כל לראותו אותו. "וירא בסבלותם". על אברהם אבינו נאמר "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם". אמר על כך מרן רבינו הגדול בעל האבי עזרי זיע"א: "אברהם אבינו קודם כל ראה את האחרים. כשרואים טוב את השנים – מבינים מה חסר לו".
נשים לב לדבריו הפשוטים, אך המאלפים, של הגאון רבי נח ויינברג זצ"ל, ראש ישיבת "אש התורה", בשיחתו בנושא של "נושא בעול עם חברו": היה מודע לכך, שכל אדם נושא על גבו "שק" פרטי, הגדוש לעייפה בקשיים ומאבקים שעליו להתמודד עמם – בעיות של הערכה עצמית, תוכניות שלא מומשו, כישלונות, ספקות, אי התאמה… זהו חלק מאתגר ההתקדמות בחיים.
ההופעה החיצונית של בני האדם, אינה משקפת בהכרח את פנימיותם. דווקא אלה שנושאים את השק הכבד ביותר, עלולים להיראות כלפי חוץ משוחררים ועליזים. אנשים רבים מעדיפים להסתיר את רגשותיהם. אדם שנראה לך כרגוע ומסודר, יכול להיות נתון בסערה פנימית עזה.
בחן היטב את האנשים ונסה לחשוב מה מתחולל בקרבם. הבן, שבעיותיהם של האחרים, חלומותיהם ותקוותיהם, אמיתיים לא פחות אלה שלך. בדיוק כמוך, לכולם ישנו משא. התמקד בכך ושאל את עצמך: "מה הם סוחבים?" השתמש בדמיון על מנת להרגיש כיצד המשא מכביד עליהם.
היה רגיש. האם אדם זה שמח או עצוב? חלש או חזק? חששן או בטוח בעצמו? הקדש שימת לב ותהיה מסוגל לחלוק עמו את הקשיים.
והנה עוד קטע מאלף מדבריו של הגר"נ ויינברג זצ"ל: המקום הראשון לישום הרעיונות הללו, הוא עם המשפחה והחברים. חוסר הבנה ואמפתיה, הם הסיבה הראשונה להיווצרות טינה במשפחה. כשאתה חוזר הביתה, נסה להבין מה עובר על בת זוגך. חשוב מה היא עושה כל יום על מנת שהבית יתנהל כראוי. שוחח על כך והראה שאתה מבין שהיא עובדת קשה. חפש דרכים חדשות לעזור.
בדומה, בחור שחוזר הביתה וצונח מול העיתון עם צלחת מלאה באוכל, מעליב את ההורים. זה נראה כאילו שהוא מסתובב בבית מלא ברהיטים, כשברקע זוג דמויות של הורים שישלמו את ההוצאות שלו. תן מבט לעבר האמא שלך כשאתה חוזר הביתה. על מה היא חושבת? משהו מטריד אותה? משהו משמח אותה? שים לב!
הילדים שלך הם אלה שלהם אתה צריך לדאוג הכי הרבה. אתה אוהב אותם, ובאמת כואב בשבילם. אבל האם אתה מסוגל להרגיש איפה הם עומדים? "להיכנס לנעליים של הילדים" עלולה להיות משימה קשה במיוחד, משום שהיא דורשת הכרה בכך, שמדובר בבני אדם בעלי ישות עצמאית ונפרדת. משמעות התפיסה הזאת, היא שהגיע זמן להפסיק להתמקד בכאב שנגרם לך, משום שהם אינם מגשימים את ציפיותיך מהם, ולהתחיל להתמקד בקשיים שלהם עצמם.
באופן מצער, מיליוני הורים עוברים את זה עם הילדים שלהם. אין דבר שהם אוהבים יותר מילדיהם – ובכל זאת הם משדרים אומללות ושנאה. האם זה לא מזעזע? וכל זה רק בגלל שהם לא מרגישים מספיק את השני.
♦ ♦ ♦
וכה אמר הגר"ח מישקובסקי שליט"א: "פעם ישב המשגיח דחברון הגה"צ רבי הירש פאלי זצוק"ל, באוטובוס, באחד הספסלים האחוריים. באחת התחנות עלתה אשה לא דתיה עם כלב, והנהג אמר לה לשלם כרטיס גם עבור הכלב. האשה סירבה. התפתח ויכוח, הטונים עלו, והתפתחה מהומה שלימה.
המשגיח של ישיבת חברון לא התבייש הוא פסע מסוף האוטובוס עד הנהג, ואמר לו בחיכוך: "הכלב הזה פחות מגיל חמש, ועל פחות מגיל חמש לא משלמים כרטיס".
ברגע אחד נרגעו הרוחות הנהג חייך, האשה חייכה, הויכוח הסתיים, והאוטובוס המשיך לדרכו.
מה תאמרו? בושות! בזיונות! לא, כבוד התורה! כל אלו לא מעניינים את רבי הירש! מה שמעניין אותו הוא להגיד מילה טובה אחת, ולהשכין שלום בין אדם לחברו".
♦ ♦ ♦
הרבנית שטיינמן ע"ה קנתה בננות. השאירה אותן במטבח על השיש כדי שרבינו זצוק"ל יעשרן, ופנתה לנוח. רבינו קטע ראש בננה ועישר. פנה לנכדו ואמר: "תאכל את שארית הבננה. בננה שלא אוכלים, משחירה. סבתא תקום ותראה שהבננה השחירה, ידאב ליבה. איני רוצה שתצטער. לזרוק, זה 'בל תשחית'. תאכל, בבקשה". הנכד לא אהב לאכול בננה, בירך רבינו זיע"א ואכל בעצמו.
הנכד לא ידע, שמרן רשכבה"ג בעל אילת השחר זיע"א הקפיד שלא לאכול בננה, בגלל שחשש לדעות מסויימות, שלא נפסקו ב"משנה ברורה", על ברכת הבננה. אבל אם יש, ולו ספק קל, שמא הרבנית תצטער, ולא צער נורא חלילה, אלא יתכרכמו פניה. אם יש חשש לכך, עבר על גדרו, ואכל!
— זהו נושא בעול עם השני!!!
(נקודה למחשבה // יתד נאמן יום רביעי י"ח בטבת תשע"ט)