הגרב"צ פלמן זצ"ל בשיעוריו בימי בין המצרים, היה מספר מעשה מהסטייפלר – מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל וכך המעשה: באותם ימים היה הדרך שכאשר היו קונים מקרר חדש או כל מוצר חשמלי אחר, היה לוקח הרבה זמן עד שהמוצר הגיע לבית הלקוח. ולפעמים היו צריכים להמתין אפילו כמה שבועות, עד שהגיע תורו של הלקוח לקבל את המוצר שקנה. שנה אחת בתחילת חודש סיון קנה הגרב"צ מקרר חדש לביתו, וכשקנה סיכם עם החברה על התאריך שבו המקרר יגיע לבית, והתאריך היה בימים הראשונים של חודש תמוז. חלפו הימים וכשהתקרב התאריך המיועד, קיבל הגרב"צ מכתב מהחברה שעקב שיבושים באספקה המקרר יגיע באיחור של חודש, זאת אומרת שהוא יגיע בתחילת חודש אב .הגרב"צ ראה את המכתב, ולא ידע מה להכריע, הרי הימים הראשונים של חודש אב אלו ימי תשעת הימים, שבו לא קונים ולא מחדשים דברים חדשים וכל שכן לחדש בבית מקרר חדש, שזהו שמחה לכל בני הבית, בוודאי שלא ראוי להביאו לבית בתשעת הימים.
אבל מצד שני אם יתקשר לחברה ויבקש לדחות את התאריך הזה, הרי ידחו אותו לסוף הרשימה, ואז שוב יצטרך להמתין עוד מספר שבועות עד להגעת המקרר. ואולי יש להקל באופן זה לקבל את המקרר בתשעת הימים, כדי שלא יצטרך להמתין כל כך הרבה זמן. כששאלתו בפיו, עלה אל בית הסטייפלר והציע לפניו את כל צדדי השאלה וציפה להכרעתו כדת מה לעשות .אמר הסטייפלר, באמת בתשעת הימים אין ראוי לקבל מקרר חדש שגורם שמחה רבה, וראוי לדחות את אספקת המקרר לאחרי תשעת הימים אפילו שיתכן שמחמת זה יצטרך להמתין עוד זמן רב אבל – הוסיף הסטייפלר – שלא יתקשר אל החברה ויבקש לדחות את ההספקה, אלא שיסע אל החברה ויבקש לפגוש את המנהל, ויסביר לו את ענין תשעת הימים, שהם ימי אבלות על חורבן בית המקדש שנחרב בימים הללו, ומסיבה זו אין שמחים ולא ראוי לקבל דברים חדשים שגורמים שמחה, מחמת כן הינו מבקש לדחות את אספקת המקרר לאחרי תשעה באב. משום שראוי שגם המנהל יידע את ענין חורבן בית המקדש.
ואכן עשה כדבריו, נסע אל המנהל והסביר לו בטוב טעם ודעת, את מהותם של ימי בין המצרים בכלל ותשעת הימים בפרט, וכמה חמור הוא ענין קניית וקבלת דברים חדשים בימים הללו. ולכן ביקש לדחות את אספקת המקרר לאחרי תשעה באב. המנהל ששמע עתה לראשונה, את הדברים הללו, התרגש מאוד. ואמר מיד אם הימים הללו כל כך חמורים, אני אדאג שהשבוע הזה לפני שיתחילו ימי האבלות (שהיה עדיין כמה ימים לפני י"ז בתמוז) תקבלו את המקרר. וכבר באותו יום שלח את המקרר לביתם…)
הגרב"צ היה מספר את הסיפור הזה על אברך, ולא הזכיר שהוא היה בעל המעשה, כדרכו שלא הזכיר את עצמו בשיעוריו
עוד סיפר הגרב"צ משל נפלא, לעורר להתבונן על מה מתאבלים בימים הללו. מעשה באדם עני ואביון, שבקושי רב הצליח להביא כל יום טרף לביתו יום יום היה מכתת רגליו בעבודות שונות ומשונות, כדי להרוויח מעט כסף שיספיק לו ולבני ביתו לצורכי אותו היום. יום אחד החליט העני לנסות את מזלו, ולקנות כרטיס הגרלה שאפשר לזכות בו בסכום כסף גדול מאוד, שביום אחד הוא יכול להתהפך בו לעשיר גדול. ואכן ממחשבה למעשה כך עשה, קנה את הכרטיס המדובר, והגיע עימו לביתו. בבית הראה את הכרטיס הזה לאשתו, וביקש ממנה שתשמור עליו עד מאוד, משום שהוא כרטיס חשוב שיכול להביא להם הרבה תועלת. האשה עשתה כמצוות בעלה, והניחה את הכרטיס בארון העליון שבבית שיהא מונח שם למשמרת. יום אחד בשעת הצהרים, האמא היתה עסוקה בעיסוקיה, והילדים שהיו בבית חיפשו משהו מענין להתעסק עימו, ופתחו את הארונות כדי לתור אחר איזה חפץ מעניין. אחד מהילדים לקח כיסא, עלה עליו ופתח את הארון העליון ולהפתעתו הוא רואה שם כרטיס גדול ויפה, שמצוייר עליו ציור מאוד מרשים.
הילד התפעל מהציור הזה, ולקח את הכרטיס כדי לשחק עימו במשחקיו. הילדים כולם התקבצו סביבו, והתחילו לשחק בכרטיס, להעתיק את הציור שמצוייר בו, לצבוע אותו, וכהנה וכהנה. פתאום באמצע המשחק הילדים לא נזהרו כראוי, והכרטיס נפל לתוך התנור שדלק בפינה, וברגע אחד נשרף כולו והפך לכמה פרורי אפר. הילד שלקח את הכרטיס הצטער מאוד על הציור היפה שאבד, ומרוב צער התחיל לבכות. הילדים הקטנים שראו את אחיהם הגדול בוכה, הבינו שצריך עכשיו לבכות, ולפיכך התחילו גם הם לבכות. האמא שלא הבחינה כל אותה העת במעשיהם, כששמעה את הילדים בוכים הזדרזה מיד לבדוק מה קרה להם. וכשסיפרו לה על הכרטיס עם הציור היפה שהורידו מלמעלה והוא נשרף, הבינה שמדובר בכרטיס היקר שבעלה ביקש ממנה לשמור עליו. ואם הוא נשרף כנראה שהפסידו משהו חשוב, וגם היא התחילה לבכות על שריפת הכרטיס.
ובדיוק באותו זמן האבא הלך לבדוק איזה כרטיס זכה בהגרלה, ולהפתעתו הוא רואה שהכרטיס שלו עלה בגורל, וזכה בסכום כסף עצום שיכול להפוך את מצבו מחושך לאור, והתחיל לרוץ בשמחה לביתו כדי להביא את הכרטיס. הוא נכנס לבית, והוא רואה את כולם בוכים, וכששאל מה קרה, הבין שהכרטיס של ההגרלה נשרף באש… ומיד גם הוא התחיל לבכות… על האובדן הגדול שהפסיד עתה בשריפת הכרטיס. יוצא למעשה שכולם בוכים, אבל כל אחד מסיבה אחרת, זה בוכה על הציור היפה שאבד, זה בוכה על הכרטיס היקר שאבד, זה בוכה כי כולם בוכים, אבל היחיד שבוכה ומבין על מה הוא בוכה זה האבא שמבין את תוכן הכרטיס כמה הוא היה שווה וכמה הפסיד עתה בשריפתו. אותו הדבר הוא בענין האבלות והבכי על חורבן בית המקדש, יש כאלו שבוכים על ההוד והדר החיצוני שהיה לבנין הבית, יש שבוכים על הכבוד שכלל ישראל הפסיד בחורבן הבית, ויש שלא מבינים כלום ובוכים כי כולם בוכים. אבל האיש המשכיל, מתבונן איזה דרגות של קדושה וטהרה כלל ישראל זכו כשהיה בית המקדש קיים, לאיזה רוממות עלו ונתעלו, וכל זה הפסידו בחורבן הבית. ואצלו הבכי והצער הוא אמיתי שמבין את ההפסד האמיתי שהפסדנו בחורבן הבית. ועל זה צריך להתבונן בימים הללו, על מה לבכות …
(מתוך שלמים מציון מתורתו של הגאון הגדול רבי שלו' בן ציון פלמן זצוק"ל פרשת מסעי)