"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט, י"ד)
סיפר פעם הגה"ק מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצוקללה"ה, ששמע איש מפי איש עד ה'ישועות יעקב'. בצעירותו, עת היה רבי יעקב אורנשטיין סמוך על שולחן חמיו בירוסלב, אירע הדבר בליל יום כיפור, לפתע נכנס לבית המדרש בעיירה יהודי מלא הוד, אפוף בשרעפי קודש, ומיד עם כניסתו ניגש לעמוד התפילה והחל להתפלל בנעימות עצומה תפילת "כל נדרי", כמובן שאף אחד מהמתפללים לא העז להפריעו. כך המשיך גם בתפילת ערבית בהתלהבות עצומה כשכל הקהל נמשך אחריו, ואף לאחר שנסתיימה תפילת ערבית המשיך ב"שיר הייחוד" במתיקות מופלאה עוד שעה ארוכה, כשלאחר מכן פצח באמירת תהילים בקול רעש גדול.
בשעה זו רבים מהמתפללים כבר פרשו לביתם לתת תנומה לעפעפיהם, אך כשחזרו בשעת בוקר מוקדמת, נדהמו לראותו כשמסיים את ספר התהילים ומיד החל לזמר "אדון עולם" בניגון המיוחד לימים הנוראים, והמשיך בתפילת שחרית, כשאט אט מתקבצים העוילם לתפילת היום הקדוש. כשהגיע ל"המלך" נתן קולו כארי עד שכל קירות בית הכנסת רעדו. ואמת מה נהדר הייתה עבודת כה"ג בתפילת המוספין, כשסחף אחריו את כל המתפללים בבכייה, בהשתוקקותם לראות את עבודת הכהן במקדש, וכך ללא הפסקה המשיך להתפלל מנחה אשר כמותה לא נשמעה מעולם בבית מדרשם.
כשעמדו להתפלל תפילת הנעילה, אשר בשעה זו כל לב יהודי באשר הוא ימס כמים, התגבר כארי, על אף שמתחילת היום עמד ליד העמוד ולא עזבו אפי' לרגע קט. ואז נישא קולו בחזקה 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה'… התעוררות כזאת בתפילת הנעילה לא זכרו תושבי ירוסלב שנים רבות, עד שלא היה אחד מהם מגדול ועד קטן שלא הוריד דמעות כמים, ובזעקת "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים" רעדו כל בתי העיירה מעוצמת הקול שיצא בהתרגשות מבית המדרש.
כל המתפללים היו סבורים שאין זה אלא מלאך. גם בתפילת מעריב של מוצאי היום הקדוש המשיך להתפלל באותה נעימות, כמו לא עמד מאחוריו יום שלם של צום ותפילות מתוך יגיעה והתאמצות מופלאה.
והנה, כאשר אך סיים תפילת ערבית ובירך את כולם בברכת השנים, התיישב על הכסא באפיסת כוחות וביקש 'להשיב נפשו בדבר כל שהוא', כולם היו בטוחים שהנה זה עתה יתברר שאין זה מלאך אלא אדם. אך כשהגישו לפניו דבר מאכל דחה אותם באומרו: 'לא לזאת נתכוונתי, רצוני במסכת סוכה, שהרי יום שלם לא למדתי…'. כשהשכימו תושבי ירוסלב למחרת יום הכיפורים לתפילת שחרית, עדיין מצאוהו יושב וגומע דף ועוד דף במסכת סוכה, עד שגמרו כולו. עוד שנים רבות שחו תושבי העיירה באותו יום כיפור המופלא, כשלאחר זמן התברר להם שהיה זה הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שהיה ידוע בעבודתו המיוחדת בהתלהבות וברגשי קודש.
•••
בעובדה זו יש להתבונן רבות, שהרי הרה"ק מברדיטשוב היה עסוק כל היום בתפילה ובעבודת השי"ת ולא התעסק בשום דבר גשמי כלל, ובכל זאת, כאשר סיים את עבודת היום שנעשתה מתוך יגיעה עצומה עד שלא נשאר בו עוד כח, היה צריך להשיב נפשו בדף גמרא.
וכי במה התעסק כל אותו היום? הלא בעבודת ה' כעבודת הכהן הגדול בשעתו, כשאין לנו אפילו את היכולת לנסות להבין את עבודת ה' של ר' לוי יצחק אף בימים כסדרן, ועל אחת כמה וכמה ביום הקדוש, יום הכיפורים, ואעפ"כ היה לבו חלוש מאוד על אשר לא למד היום דף גמרא, להבדיל כמו אחד שהתעסק זה זמן רב בענייני חולין וכמהה נפשו לטיפת רוחניות, ולכן מתיישב ללמוד דף גמרא. והוא תמוה עד למאוד.
והנה גמרא מפורשת היא בהוריות (דף יג ע"א) שדרשו שם על הפסוק במשלי (ג, טו) שנאמר על התורה "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" – "יקרה היא מפנינים"- 'מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים'. והיינו, שהתורה היא יקרה יותר מהמעמד הקדוש ביותר, שהאדם המקודש ביותר הוא הכהן גדול, והמקום המקודש ביותר הוא בית המקדש בקודש הקדשים, והיום המקודש ביותר הוא יום הכיפורים, ואף בהצטרף שלוש קדושות אלו, כשעיני כל ישראל נשואות אל המעמד הנורא ההוא, מכל מקום יהודי פשוט שיושב ולומד את התורה הקדושה ביום פשוט, ואין איש שם על לב, הרי הוא יותר חשוב מהעבודת ה' הכי חשובה. ודבר זה צריך ביאור במה גדלה מעלת לומד התורה אף במדריגה הכי קטנה, מעובד ה' במדריגה הכי גדולה.
דבר זה נתבאר בדברי קדשו של הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זצוקללה"ה בספרו 'ליקוטי אמרים- תניא' (פרק ה-ו), שמבאר החילוק בין 'תורה' ל'מצוות'. כי הנה אצל כל אדם ישנם שני דברים שהוא זקוק להם: אוכל ובגדים, ואף ששניהם חשובים מאוד, אך החילוק ביניהם ברור מאוד, כי הבגד הוא דבר נפרד מן האדם וחיצוני לו, מה שאין המזון שהאדם אוכל, הוא נכנס לתוך גוף האדם ונעשה חלק בלתי נפרד ממנו ומעצמותו. וכמו כן המצוות שהאדם עושה, על ידם הקב"ה מלביש את נפשו באור ה' מראשה ועד רגלה, אך עדיין הוא בגדר 'בגד' שהוא חיצוני לו. מה שאין כן כשאדם עוסק בתורה, הרי היא נעשית כמזון לנשמה, ונעשית לחלק בלתי נפרד מהנפש.
וזאת משום, שהתורה היא 'חכמתו ורצונו של הקב"ה', והיינו שאין התורה נכתבה כדי להורות לנו כיצד להתנהג בחיינו, אלא שרצונו של הקב"ה היה שיהא הדין כך וכך, ועל כן כתב זאת בתורה, ושוב התאים לה הקב"ה את מציאות העולם הזה. וכידוע מהזוהר הק' ש'אורייתא וקוב"ה כולא חד', אם כן אין התורה רק 'חכמתו ורצונו' אלא ממש עצמותו ומהותו יתברך (עיי"ש מה שמבאר שם באריכות).
(מתוך עלון מטמונים – מכון נהורא מעליא – שבועות)