"ואתחנן אל ד'" (ג' כ"ג)
בשיחה עם ילדיו אודות התפילה, העלה פעם את השאלה הבאה:
איזה מילה ב'שמונה עשרה' היא היפה והמרגשת ביותר בעיניכם? כצפוי נקב כל אחד מהם במילה אחרת. זה אמר ש'שמע קולנו' הם המילים שיותר נוגעות בנימי נפשו, אחר אמר "אלוקינו מלך העולם", השלישי הזכיר מילה אחרת. כאשר הם סיימו להביע את דעתם נענה הוא ואמר:
"לדעתי, המילה 'אלקי' – הקב"ה שלי, היא הנפלאה שבמילים". ואין בכך פלא שמילה זו שמשמעותה שייכות אישית – המתה ונגעה בנימי נפשו העמוקים ביותר, כמי שידע את טעמה הערב של תפילה. ויתרה מכך, כמי שהכיר בכל רגע ורגע לפני מי הוא עומד ושופך שיחו. שהרי את הידיעה המענגת הזו חווה בכל ליבו ונפשו, ומתחילת עמדו בתפילה ועד סופה התרפק על אלוקיו בגיל וברעדה.
רציתי לבכות
לא ביום אחד ולא ביומיים עלה בידו להעפיל לדרגותיו הגבוהות בתפילה, כי אם בעמל ממושך ורצוף. השאיפות קיננו בו כבר מגיל צעיר, אולי כבר מאז היותו ילד בן חמש או שבע, כאשר האמין בתום לבבו הטהור ונוכח בעיניו עד היכן מגיע כוחה של תפילה.
אין בידינו עדויות רבות על ימי צעירותו בשטח זה, אבל עדות אחת המתייחסת לימים הראשונים שבו נהיה לאברך, עשויה ללמד על הלך רוחו כבר למן העת ההיא:
היה זה בראשית שנות נישואיו, כאשר התגורר בירושלים והמשיך לשקוד על תלמודו בישיבת בריסק, שבה למד אף בבחרותו. אחת לכמה שבועות קבע לו לנוהג להתפלל בבית הכנסת של 'קרלין' שם מתעטפים בטלית בתפילת ליל שבת.
מי שנקלע לשם לראשונה בחייו בשעת תפילה עשוי להיתקף מבוכה ובלבול מחמת הרעש הגדול והנהימה הרועמת המקדמת את פניו. המתפללים מתרוממים על קצות אצבעותיהם ומשמיעים בקול רעש את מילות התפילה. הנה שם בצד עומד לו אחד שידיו מושטות אל על ממעל לראשו, משל אומר הוא לעלות בלבת האש השמיימה, ידיו של אחר הולמות לפניו בכיסופין על חומה בלתי נראית, כמו מבקש הוא להבקיע לו דרך בעדה ויהי מה. העיניים עצומות למחצה, והמתפללים כולם נושאים עיניהם לעולם טמיר ונעלם, ופותחים איש איש את פיהם בקול רם ונישא: "לכו נרננה לד' נריעה לצור ישענו.."
"מה חיפשת שם מעת לעת בקרלין, בלילות שבת של מגוריך בירושלים?" שאל אותו לימים אחד מידידיו הקרובים, ונענה בתשובה הבאה: פשוט רציתי לבכות, ושם – מתעטפים בטלית בליל שבת..
בכל בית כנסת אחר, חשש שאחרים יבחינו בדמעותיו ויחשדוהו בגדולות ובנפלאות ממנו, לפיכך, בחר להטמין עצמו תחת הטלית ולכבוש בה את דמעותיו, ורק הבורא יתברך שמו – שומע קול בכיות, הכניסן אל תוך בית גנזיו וספר אותן בזו אחר זו. בשנים המאוחרות יותר, כבר הצליח להטמין את אותן דמעות בקרבו "בעומק מחשבתו וסתום לבו", כדבריו בספרו, אבל בצעירותו כאשר דמו רתח ולבו גאה בקרבו, התקשה לכלוא אותן מלפרוץ. או אז נצרך להרחיק נדוד לבית המדרש ההוא ולהיבלע תחת הטלית ובין שאון הקהל.
קרבת אלוקים לי טוב
את המעשה דלהלן אודות אחד מבעלי העבודה היה רבינו זצ"ל שב ומספר, ובאמצעותו ביקש להמחיש כי עוד יש בינינו יהודים הזוכים לחוש קרבת אלוקים בעמדם בתפילה עד שהתענוג הזה שווה להם כל הון דעלמא. גופא דעובדא הכי הווה:
במהלך נסיעה שערך אותו צדיק מארץ ישראל לאמריקה, עשה המטוס חניית ביניים בפריז, שאמורה הייתה להימשך כשעה. הנוסעים כולם ירדו בינתיים לחלץ את עצמותיהם ולהזין עיניהם במראות שמסביב, ואילו הרב החל מכין עצמו לתפילת מנחה.
והנה בעודו אוחז בעיצומה של תפילת שמונה עשרה, תם פרק הזמן של חניית הביניים. כל הנוסעים עלו ותפסו איש איש את מקומו, כשברקע כבר נשמע נהמת המנועים בטרם טיסה, מלבד המושב שלו שנותר ריק.. לצוות המטוס אצה הדרך. שוב ושוב השמיעו מערכות הכריזה את שמו בבקשה שימהר לשוב ולעלות, אבל הוא כאילו ולא היה שם, ושרוי בעולמות אחרים. גם הערה של פלוני שהעז ללחוש באוזנו של המתפלל כי בעוד שלוש דקות יהיה מאוחר מדי והוא יאלץ להישאר שם בשדה התעופה לבדו, לא הועילה כמו ולא הגיעו לאוזניו.
רגעים ספורים חלפו. הקברניט איבד את סבלנותו, נעל את הדלתות ו.. המריא. בלעדיו.
לא ידוע לנו כיצד המשיך את דרכו, אם צרור כספו ומסמכיו האישיים היו עמו אם לאו, אבל גם בלאו הכי, כאשר כל מזוודותיו בבטן המטוס בלי שאי מי יבטיח לו למצוא אותן לבסוף, וקול הכרוז קורא בשמו שוב ושוב, דוחק בו לסיים – והוא כחירש לא ישמע ועל משמרתו נותר לעמוד – לאו מילתא זוטרתא היא.
כתלמיד לאותו צדיק, הרשה לעצמו רבי שמשון לשאול אותו זמן מה לאחר מכן: "רבי, איך עשית את זה? אמנם להישאר בפריז – גם אני יכול, אבל להתרכז בתפילה בכאלו רגעים – אינני מסוגל. איך התפללת, וכי חשבת שהמטוס ימתין?"
הרב לא הרחיב בדברים, איך נידב משפט קצר שכבר הסביר הכל: "היה לי טוב שם".
הוא עמד שם בפריז לפני מלך מלכי המלכים, ששמע וראה אותו מתחטא לפניו כבן לאביו. יתכבדו נא מטוסים וטייסים, דיילים ולוחות זמנים, ויתעסקו הם בקטנות, בל יהינו ליטול ממנו את הרגעים המתוקים ההם של עסק התפילה, כאשר אין לו בעולמו דבר מבלעדיה.
אילו הייתי אומר..
ומעשה נוסף ששזר במהלך שיחה שנשא בארצות הברית, בבחינת "את חטאי אני מזכיר היום", והשפיע רבות על המאזינים. וכך אמר: "אני רוצה לספר סיפור אישי שאירע עמי. אחד הרגעים הגרועים ביותר שהיו לי.
"באחד מימי החורף, לפני עשרות שנים, נסעתי באוטובוס מתל אביב לירושלים. השקיעה היתה אז קצת לאחר השעה ארבע וחצי, ולפתע באמצע הנסיעה נזכרתי שעדיין לא התפללתי מנחה. לא ידעתי מה לעשות, אם עלי לרדת או לא, אבל ד' עזר לי. באותה תקופה היו האוטובוסים עוצרים לחניה קצרה בבית שמש כדי לאפשר לנוסעים לפוש קמעא מטלטולי הדרך. ובכך, כאשר האוטובוס עצר בבית שמש והנהג הכריז – 'שלוש דקות הפסקה', קפצתי מהאוטובוס והתחלתי להתפלל שמונה עשרה. מתוך לחץ וחשש מפני התפילין וכל החפצים שהשארתי באוטובוס ועלולים להיאבד. כשהגעתי לסוף שמונה עשרה, וכ"ליטוואטק" אני אומר "שלום רב" במנחה, שהוא נוסח קצר יותר מ"שים שלום", אני שומע לפתע את נהמת המנוע. הנהג כבר החל ללחוץ על הדוושה, ואני אוחז עדיין לפני "אלוקי נצור.."
"ובכן לא הייתה לי ברירה אמרתי תכף "יהיו לרצון" ו"עושה שלום", ורצתי לאוטובוס כשבלבי אני מצטדק שהחלק האחרון הרי אינו חובה מעיקר הדין ולא עצם מעצמיה של ה'שמונה עשרה'.
"אבל הקשיבו ידידיי, המילים הללו שלא אמרתי אז – "פתח לבי בתורתך" רודפות אותי עד היום. ואני אומר לכם, שאם היה לי בזמנו את הכוח להישאר שם ולומר לעצמי: העולם כולו בטל ומבוטל – אני מדבר כעת אל ה' יתברך, לא הייתי צריך לבוא אליכם היום לאמריקה לומר לכם מוסר. הייתם אתם באים אלי לארץ ישראל.."
שלא יופרע מריכוז בתפילתו
הצד השווה שבכל הניסיונות העומדים בפני המתפלל הוא לזכור את העובדה שבאותה שעה הוא עומד לפני מלך ו"מדבר עם הקב"ה". אבל, כאמור, כאשר אדם נחפז לצאת לענייניו הרי שהטרדה הזו מבלבלת את המחשבה ומשכיחה את הטעם הענוג של עמידה זו, ואף את המורא שיש לחוש באותה שעה. ה'נגיעה' של הטרדה והצרכים ה'דחופים' מסמאים את העין ומטמטמים את הלב. ובכן, מה עושים? – מסלקים את ה'נגיעה'.
בישיבת בריסק שבה למד, לא הגישו לבחורים ארוחת ערב מסודרת על שולחנות ערוכים, אלא היו מניחים בצדו של חדר האוכל לחם, חמאה ושתייה, וכל אחד נטל לעצמו לפי צורכו. הדבר גרם לכך שהיה צורך למהר עם סיום התפילה ולהופיע בחדר האוכל על מנת שלא להפסיד את ארוחת הערב.
והדחיפות הזו למהר ולהגיע לחדר האוכל הביאה את רבי שמשון ביום מן הימים להחלטה שעליו לוותר על ארוחת הערב. משהרגיש שהמחשבה אודות הלחם העלול להיגמר מפריעה את ריכוזו בתפילת שמונה עשרה, לא היסס להגיע למסקנה שאם כך הרי עדיף לא לאכול כלל.
שהלא מילתא דפשיטא היא, שלהתפלל כראוי חייבים, ואילו לסעוד בערב אין זו חובה. לא זו בלבד אלא שטעמה המענג של עמידה לפני מלך עולה אלף אלפי מונים על טעמה של ארוחת ערב…
לברוח באמצע הדיבור?!
אמנם כן, הכוח להתעלם ממטוס הנוהם בכל מנועיו ועלול להותירך בודד ועזוב על אם הדרך בארץ נכרית וזרה – מפני פחד ד' והדר גאונו הממלאים את חלל הלב עד גדותיו, או להתעלות מהצורך בארוחת ערב למען תפילה כהלכתה, הם מבחינה מסוימת 'דרגות' בעבודת ד', שקשה לדרוש אותם ממי שלא עמל על עצמו במשך שנים להתקרב לפני ולפנים בעולם התפילה. אבל לעומת זאת, ההרגשה הפשוטה שעמידה לפני המלך והדיבור עמו, דוחקים הצידה את טרדות היום יום – היא האל"ף בי"ת של היהודי, ובלעדיה, חייו אינם חיים.
רבי שמשון התקשה להסכים לעובדה שיש אנשים שלקראת סוף התפילה אצה להם הדרך, והחל מ"אשרי" שלאחר חזרת הש"ץ מצליחים לעמוד אך בקושי במקומם כעל גחלים לוחשות כשעיניהם נשואות בציפייה לעבר הדלת…
משהבחין פעם בבית הכנסת של הקהילה בקבוצת אנשים הפונה אל עבר הדלת לפני סיום התפילה, העיר להם בפשטות: "רבותי, רגע. עדיין לא גמרנו לדבר עם הריבונו של עולם".
במקרה זה, עוד אפשר היה – אם לא להצדיק את המעשה, אזי לפחות להבין את מניעיו. אנוסים היו על ידי יצרם למהר אל עניינים דחופים, ללוות את ילדיהם ולציידם בדרכם אל בתי החינוך וכיו"ב. אולם כאשר באחת מנסיעותיו לחו"ל התארגן מניין לתפילה בירכתי המטוס, והוא הבחין בכמה מתפללים המביעים קוצר רוח וממהרים את תפילתם, התקשה להבין, והפטיר לעצמו במרירות: "להיכן הם ממהרים עתה, לרדת למטה? לאן יש למהר במטוס?"…
מה עומד מאחורי הנהגה נפסדת כזו? פשוט ביותר. אם אותו גאון וצדיק בפריז הרחוקה, הביט בשוויון נפש על הפסד הטיסה ושל כל חפציו, מפני ש"היה לו טוב שם" – הרי מי שרוח קלה מנידה אותו מלהתענג בתענוגי התפילה, לא טוב לו שם—
(מתוך הספר 'השמש בגבורתו')