"שושנת יעקב צהלה ושמחה"
מאז היותו בר מצוה, היה קורא רבינו את המגילה לפני אמו הרבנית צבי' ע"ה, שכבדו אזניה משמוע, והתכונן לכך ימים רבים לקראה בטעמים ודקדוקים, והתאמץ לקרוא בקול רם סמוך אליה כדי שתשמע קולו בלא להזדקק למכשיר השמיעה שהשתמשה בו. וסיפר בן רבינו, שכעבור עשרות שנים קרא הוא את המגילה לפני זקנתו, ואמר אח"כ לאביו שכמדומה לו שאינה שומעת כל תיבה ותיבה, ואמר לו רבינו: "דע לך בני, כי מעולם לא עלה על דעתי שהיא שומעת כהלכה, וכל מה שעשיתי לא היה אלא להפיס דעתה ולכבדה".
רבינו היה מזרז את ב"ב מיד בעלותו לביתו מבית הכנסת לשלוח מנות לקיים מצות היום (וראה בס' מקור חיים סי' תרצ"ה דמצוה להשכים ולהקדים משלוח מנות ומתנות לאביונים כמו בכל מצוה דזריזין מקדימין), ואח"כ נטל ידיו לסעודה, ולאחריה ישב לקבל פני הבאים, וכיבדם בשתיית יין (וכן השתדל שיחזירו להם מנות, אבל כשרבו השולחים והי' הדבר לטורח על זוגתו הרבנית ע"ה, לא דקדק בכך). והרבה בדברי אגדה על פסוקי המגילה ועניינו של יום, וגם הוא שתה עמהם, יותר מלימודו.
אח"כ שכב לישון לקיים בכך מצות 'עד דלא ידע' (רמ"א סי' תרצ"ה ס"ב, ועיין מ"ב סק"ה בשם פמ"ג שכן ראוי לעשות). ואחר חצות, קודם שנטל ידיו לסעודת היום (אחר תפילת מנחה) דקדק ללמוד מעט כדברי הרמ"א שם (ופעם כשניגש ליטול ידיו הבחין א' מב"ב שלחש לעצמו: "הרי כתב הרמ"א טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה", ומיד פתח במשנה קמייתא דב"מ שנים אוחזין בטלית וכו' עד גמירא, ואז נטל ידיו). בעת הסעודה התחיל בלימוד הל' פסח עם כל המסובים, והפליגו בשירה וזמרה בהתרוממות הרוח (ושרו "שושנת יעקב בניגון המקובל מהגר"י בלאזער זצ"ל) והוה בדיחא דעתי' טובא. וכשנזדמן שהביאו בתוך הסעודה יין משובח, בירכו הטוב והמיטיב (עיין פרטי הדין בסי' קע"ה). ואודות דברי החיי אדם דהנוגע במגלה באמצע הסעודה נוטל ידיו שנית, אמר רבינו דאף שהמ"ב (בבה"ל סי' קס"ה סוד"ה לחזור) מצדד להזהר בזה לכתחילה, לא נהגו לחוש לכך [וראה בס' פסקי תשובות שם].
והיה רבנו מדקדק שתהא רוב הסעודה ביום, ולא האריך בה בלילה. ואמר בענין זה, דאף שנתנו הפוסקים טעם למה שנהגו להמשיך הסעודה והשמחה גם בלילה מפני שטרודים עד המנחה במצוות היום (עיין מ"ב סי' תרצ"ה סק"ח ובתורה"ד סי' ק"י), מ"מ נראה שכל זה בערי הפרזות דסו"ס ט"ו הוא ג"כ קצת יום שמחה להם (כמש"כ הרמ"א שם ס"ב), ולכן סמכו לאחר הסעודה מפני הטרדה, אבל מוקפין דמוצאי פורים דידהו שהוא ט"ז באדר אין בו דיני שמחה כלל, אין לדמותן לפרזים לענין זה. וגם ביום י"ד פורים דפרזים הידר רבינו להרבות קצת בסעודה ושתיית יין (ולענין פורים קטן שכתב המ"ב סי' תרצ"ז סק"ד בשם פמ"ג שאין נוהג בט"ו אף לכרכין המוקפין, אמר רבינו דלא נקטינן הכי כמו שכבר העירו בזה על דברי המ"ב. וראה ס' זה השלחן להגר"ש דבליצקי סי' תרצ"ז). ובליל ט"ו נהגו בבית רבינו לערוך סעודה ואכלו בה דגים ולא בשר (עיין שעה"צ סי' תרצ"ה סקי"ב דיש שאין אוכלים בשר בלילה כדי שלא יטעו שהוא סעודת פורים, וענין כזה תלוי לפי מנהג המקום, עכ"ד.
והשאלה היתה לענין בחור שציוהו אביו שלא ישתכר בהיותו בישיבה. ויצוין שדעת רבינו לא היתה נוחה מההנהגה הרווחת בכמה מקומות בענין המשתה דפורים, והיה מדריך כי הדרך הישרה היא לקיים מצוות היום כמבואר בשו"ע ופוסקים מתוך חדוות והתרוממות הנפש והתבוננות בגדולת הנסים והודאה לד' עליהם, ואז הריהי שמחה של מצוה בטהרתה, ולא בדברים של תפלות. ומשום כך לא נחה דעתו כלל מכמה דברים שנשתרשו בימי הפורים היוצאים מגדר שמחה של מצוה, ובפרט דברים שיש בהם חוסר דרך ארץ וזלזול ח"ו בכבוד התורה, כגון ענין חיקוי צורת דבורם של רבני הישיבה ע"י הבחורים (וכשנודע לו פעם שגם בישיבת קול תורה עשו כן, הורה מיד שישתקע הדבר ויתבטל מכאן ולהבא), או עניני ליצנות.
וסיפרו תלמידים שמעודם לא ראו את רבינו גוער בחוזקה בתלמידיו, כי אם פעם אחת בהבחינו בכרוז שתלו על כתלי הישיבה לקראת פורים בסגנון לישנא דגמ' בדרך היתול ושחוק, שתלשו מיד ונכנס לאולם האוכל וגער על ליצנות זו בסערת רוח במעמד כל בני הישיבה (וראה בה"ט סו"ס תרצ"ו). ועמד תמיד על המשמר שלא להכשל בכך בימי הפורים, כדברי חז"ל כל ליצנותא אסירא, לבר מליצנותא דע"ז, דאדרבה מצוה היא (ובבית רבינו נהגו לשורר בסעודת פורים פזמון ע"ס א"ב בכל מיני לשונות יקר וגדולה למרדכי ולשונות חרפה וזלזול להמן, כגון "אורה למרדכי אלה להמן" וכו', בעסק גדול).
מלבד זאת הי' מתאונן על ריבוי קלות הראש בימים אלו במשתאות וכדו', הגורם לבטול ת"ת הרבה יותר מכפי הדין ולמעשים שאין הדעת היפה סובלתם. וכשבקשו בישיבת קול תורה לערוך השמחה בליל פורים בתוך היכל הישיבה בליווי כלי זמר, התיר רבינו הדבר, על אף שהחמיר תמיד בענייני כבוד וקדושת ביהמ"ד – אולם רק בתנאי שימנו ועד מיוחד לפקח על סדרי הנהגת התלמידים שלא יבואו לידי קלות ראש, כגון תחפושות של קלות דעת וכן זריקת חפצים זה על זה וכדו', ויוציאו הממונים מן ההיכל כל מי שלא ישמור על כך.
ובפרט היה מתאונן על המכשלה שבאים עי"ז במקרים רבים להלבנת פנים ואונאת דברים בין אדם לחברו, שהרי אין שום היתר ח"ו לאיסורים חמורים אלו, ואמר פעם על עובד אדרבה דשחטי' לר' זירא (מגילה ז' ע"ב), דודאי אין הכוונה כפשוטו (וע' מהרש"א שם), אלא יתכן שאירע שהלבין פניו וביישו שדבר זה הוא אבק רציחה (ועיין מנחת שלמה קמ"א סי' ז' אות ד' ד"ה ומדי, שהאריך רבינו לדון דכיון דנקטינן להלכה דהלבנת פנים היא כרציחה אמאי לא שרי לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים.
ואירע פעם שהיסב רבינו במסיבת ת"ח וקהל רב, ופתח אחד הרבנים בשירה באופן שעורר גיחוך עד שלא יכלו כל המסובים לכבוש צחוקם הגדול, ואילו רבינו ישב יחידי בין כולם בכובד ראש ולא ניכר על פניו מאומה עד שסיים הלה שירתו, ולפליאת המסובים אח"כ על גבורת כוחו לכבוש צחוקו במעמד כזה השיב רבינו בחרדה, "הרי הלבנת פנים היא!").
ובעיקר החיוב דעד דלא ידע כתב רבינו בחי' אגדה, וכן היה מרגלא בפומיה בע"פ, דמסתבר שלעתיד לבוא אע"פ שימי הפורים לא יבטלו מ"מ חיוב זה ישתנה, שהרי באמת אין השתכרות ממידתן של ישראל כלל, ולכן נראה שעיקר הטעם הוא דכיון שתקנת פורים היתה בימי הגלות, והרי לא יתכן לשמוח שמחה שלימה בזמן שערבה כל שמחה בחרבן ביהמ"ק וחשכת הגלות וכדאמרו בגמ' דלא אמרינן הלל משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן [וכדברי המקונן בת"ב – בקינת ציון ידידות וכו' – איך אעלוז עוד בפור עד כי יבואון ימי ששון לפוריך], לכן ציוו חז"ל להתבסם עד דלא ידע וכו', כדכתיב תנו שכר וכו' ויין למרי נפש, שעי"ז נשכח מצרות הגלות ונוכל לשמוח בשמחת פורים, הגם שע"י השתכרות השמחה פגומה, אבל לעתיד תהא השמחה שלימה ולא נזדקק לשכרות (ופעם ביאר בכך מה שמאחלים "פורים שמח", שיש בזה בקשה שנזכה לפורים שמח בשלימות בימי הגאולה).
(מתוך 'הליכות שלמה')