"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים" (בראשית ל"ג, י"ג)
בדרשה אחת הסביר להורים, שהתורה ניתנה לישראל כדי להימסר מאבות לבנים, ככתוב בספר תהלים (פרק ע"ח): "ותורה שם בישראל… להודיעם לבניהם…", וכל מי שאינו מחנך את ילדיו לתורה הרי הוא פשוט מועל בתפקידו בתורת אב.
לומדי התורה – עיני האומה
יום אחד בא לפניו יהודי פשוט, שהאזין לדרשתו בבית הכנסת בענין חינוך הילדים, וישאלהו: "תינח, רבי, מי שהוא עשיר ופרנסתו מצויה לו בשפע. אבל אדם עמל כמוני, אשר בנפשו יביא לחמו – מדוע אתייגע אני כ"כ לפרנסתי מבוקר עד ערב, והבנים שלי ישבו להם על מי-מנוחות באהלה של תורה? וכי לא יהיה מוצדק יותר, אם גם הם יקיימו בנפשם את הכתוב: "בזיעת אפיך תאכל לחם", ונוסף לזה כמובן יקבעו עתים לתורה, בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך?"
השיבו רבינו בשאלה נגדית, מיניה-וביה: "אולי תדע לפרש לי, מדוע כמעט כל האברים בגוף האדם נתחייבו לפעול ולהתייגע, כדי למלא את תפקידם, הלשון מדברת, השיניים טוחנות, הידים עסקניות ועושות בכל מלאכה, הרגליים מהלכות, ואילו העינים אינן צריכות לפעול מאומה, כי-אם להביט ולראות – למה יסד כן המלך בורא העולם?!"
שתק האיש ולא ידע להשיב. "מעולם לא חשבתי על כך" התנצל.
המשיך, איפא, רבינו בדבריו והסביר לו: "דע, בני, שיש לעינים תפקיד חשוב מאד – להשגיח ולפקח על הכל. הנה למשל כשאתה מכה בפטיש, העינים משגיחות שתהלום בו על ראש המסמר ולא על ראשי אצבעותיך, או כשהנך משתמש בסכין, העינים משגיחות על כך שתחתוך בלחם ולא ביד, וכן בלכתך בדרכים עיניך לנוכח יביטו שלא תיפול במהמורות…".
"והיא המדה גם בנוגע לתלמידי חכמים אשר נקראו בלשון תורה "עיני העדה". תפקיד חכמי התורה הוא להשגיח ולפקח על העם, לשים לב לכל תהלוכות חייו, אם הכל תואם את רצונו ית"ש ולא יסטו חלילה מדרך הישרה. אי-לזאת אין הם צריכים להתייגע בגופם, לעשות במלאכה מישובו של עולם וכיו"ב, אין עליהם אלא למלא את היעוד הנשגב שלהם – להשקיף ממרום קדשם אל העם כולו ולפקח על מעשיו…".
נתיישבו הדברים על לבו של האיש, וקיבל על עצמו לגדל את בניו לתלמוד תורה.
בבכיה ובתחנונים
יום אחד נכנס בדברים עם יהודי פלוני, שהעביר את ילדיו מבית ספר תורני, לרשת החינוך הממלכתית. הוא זיעזע את לב האיש בדברים המשברים את הלב, עד שהלה התפרץ בבכיה גדולה, ושפך לפניו את מר שיחו. הגיד צרתו: הוא מצדו רוצה להעניק לילדים חינוך תורני, אבל האשה מתעקשת ועומדת על דרכו, כלום סבור ראש הישבה, שהנו מחוייב להתקוטט עמה בגלל זה ולהרוס את שלום הבית?
"חס וחלילה" השיבו רבינו, "אבל להתענות חייב אתה, על גורל ילדיך… לישב על הארץ כאבל…".
נכנסו הדברים בלב האיש. חזר לביתו והתחיל מתענה, יושב על הריצפה באבלות, בטכה תמרורים. נזדעזעה אשתו למראה עיניה וכל עקשנותה פגה.
לימים זכתה אמא זו לראות פרי הלולים: שני בניה משמשים בקודש רישי מתיבתא, ממרביצי תורה בישראל – ואלו ג"כ מן הנפש אשר עשה רבינו זלה"ה.
(מתוך וזאת ליהודה)