"והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי כל הארץ" (ויקרא כה, כג)
בפרשת השבוע מפורשת מצות שמיטה ויובל, בה נצטווינו להפסיק עם עבודת האדמה, להפקיר אדמותינו ולשחרר את העבדים משליטתנו. מה יש בה במצוה זו ומה תכליתה? ביאר לנו מרן המשגיח ממיר רבי ירוחם ליבוביץ זצוק"ל בספרו דעת תורה, שמטרת מצוה זו לומר לנו 'כי אין אנו בעלים על רכושנו'! בהסרת הבעלות על האדמות והעבדים, מודים אנו ומחליטים בעצמנו – כי לה' הארץ ומלואה! ואף שהחזקנו בנכסנו במשך יובל שנים, הרי מצהירים אנו בבא שנת היובל – כי לה' הארץ ומלואה ואנו בה רק כגרים ותושבים.
באה מצוה זו ללמדנו, כי אל יחשוב האדם בלבו כי מקומו כאן בארץ הוא לצמיתות – כי הארץ לא תמכר לצמיתות, מצבנו כאן בעולם הזה הוא ארעי, אין לנו שום קביעות לא בעצמנו ולא בנכסנו, הכל ארעי, וממילא יתבונן ויחשוב כי יבא יום וצריכים להסתלק מן העולם וליתן דין וחשבון…
אדם שחי בהתבוננות ובחשבון כזה, הרי כל חייו הם מקשה של עבודת ה' בהתבוננות ובהנהגה שיש בורא לעולם ואנחנו בניו ועבדיו שומרי מצותיו והולכים בדרכיו, וכל מה שנתן לנו הרי הוא כפקדון לחיי חיותנו כאן עלי אדמות כדי שנוכל לשמור מצוותיו וחוקותיו.
***
את המעשה הבא סיפרו מרן המשגיח ממיר, מעשה שיש בו כדי להמחיש לנו את המושג 'כי לי כל הארץ'!
בזמן כהונתו של מרן רבי חיים מוולוז'ין זצוק"ל כרבה של העיר וולוז'ין, היה מעשה בשני אנשים מתושבי העיר שפרץ סכסוך ביניהם, האחד טען כי מגרש פלוני הנמצא בקצה העיר שייך לו, ואילו השני טען שלי הוא. הסכסוך ביניהם הגיע לטונים גבוהים וכשהבינו בחוסר האפשרות להגיע להסכמה החליטו לגשת להכרעת הדברים בבית המשפט, כל אחד מעורכי הדין קיבל תמורה גדולה על מנת שיטה את כף המשפט לצד שלו, וכך התנהל המשפט כמה ימים, אך ללא הכרעה, עד שהשופט הראשי הודיע כי לא מצליח הוא למצוא צדק בצד מסוים ואינו יכול להכריע במשפט.
בלית ברירה החליטו בעלי הדין לגשת לדין תורה אצל המרא דאתרא הלא הוא מרן הגאון רבי חיים זצוק"ל, התייצבו הם ביום שנקבע, וכל אחד שטח טענותיו וראיותיו לכאן ולכאן, שמע הגאון את טענותיהם וראה כי רחוקים הם בעמדותיהם אחד מהשני, ולכן אף ניסה לפשר ביניהם ולהגיע לפשרה שתוסכם על שניהם, אבל עקב עקשנותם שלא לבא אחד לקראת השני בשום אופן, החליט מרן רבי חיים לעשות מעשה.
וכך בסיום עוד יום של דיונים אמר לפתע מרן רבי חיים, ברצוני לנסוע ולראות את חלקת האדמה עליה אנו דנים, אנא התלוו אלי לנסיעה, בקש רבי חיים מבעלי הדין ועורכי דינם. מבוקשו של רבי חיים התמיהה את בעלי הדין שלא הבינו כלל את התועלת שבדבר, וכך יצא ר' חיים ואליו התלוו שני בעלי הדין ויצאו מחוץ לעיר לבדוק את חלקת האדמה, בהגיעם לחלקת האדמה, החל ר' חיים מודד את החלקה לארכה ולרחבה לכל ד' רוחותיה, ולפתע…… התכופף ר' חיים והשתטח על האדמה וקירב את אזנו אל האדמה כאילו הוא מאזין למשהו מסוים, לאחר כמה דקות קם ר' חיים והודיע לכולם להתלוות אליו חזרה העירה, מבלי שיש להם מושג במחזה המוזר שהתרחש לנגד עיניהם. באין אומר ואין דברים חזרו כולם העירה, והתיישבו בחדרו של ר' חיים לשמוע מה בפיו ומה יחרוץ בעקבות הביקור בחלקת האדמה, התיישב ר' חיים ופתח את דבריו ואמר; שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים דנתי בדבר ניסיתי להכריע אך לא עלתה בידי, החלטתי שעלי לשמוע מה בפי האדמה עצמה, מה דעתה, למי היא שייכת! לשמע המילים הפולחות הללו לא ציפה אף אחד ומשום כך הס הושלך בחדר בית הדין, כולם שמו אזניהם כאפרכסת לשמוע את המשך דברי המרא דאתרא, ואמר להם ר' חיים, מה תחשבו שענתה לי האדמה? היא אמרה לי שהיא עצמה לא שייכת לאף אחד מבעלי הדינים! להיפך שניהם שייכים לה! מה להם לריב ולהתקוטט והרי יגיע היום ושניהם יגיעו אלי!
הפסק הובן במלא חומרתו, ומרוב בושה כבשו בעלי הדינים את פניהם בקרקע, על כי לא הסכימו בשום אופן להגיע לפשרה, ועל אתר הסכימו להתפשר ולסגור ביניהם את המחלוקת המרה.
"כי לי כל הארץ"!!!
1/160