כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית לא, כט)
לפני זמן מה נגש אלי אברך ואמר: מאחר שאתה דורש דרשות, ומשלב בהן סיפורים, ברצוני לספר לך סיפור שארע לי עצמי. אני אמנם לא צדיק יסוד עולם, אבל לפני שלוש שנים, ביום כיפור, קיבלתי על עצמי קבלה – באמצע הסדר לא אלך לשום סידורים, ויהי מה. הקבלה החשובה הזאת היתה מבוססת על רצון טוב, אבל גם על נסיון חיים, שחוויתי על בשרי – אם אני הולך לעיריה על חשבון הסדר, מתברר שהפקידה בדיוק לא הגיעה. בבית המרקחת התרופה נגמרה, ובדואר יש שיבושים ועיכובים. בקיצור, זה לא הולך. אין ברכה מללכת באמצע הסדר.
החלטתי אפוא בהחלטה חזקה – יהיה מה שיהיה, באמצע הסדר אני לא הולך.
בתחילת חודש ניסן ניסיתי להירשם לישיבת בין הזמנים בפרדס כץ, שם אני גר, ולא קיבלו אותי. בכל זאת הגעתי ללמוד שם. בשעה עשר התחילה ישיבת בין הזמנים, ובעשר וחצי התחוללה סביבי המולה קלה. מה קרה? הרב דניאל זר מחלק בישיבה שלו, "אור דוד", חמש מאות שקל לכל אברך שגר בפרדס כץ.
חמש מאות שקל לאברך, בערב פסח, זה דבר חשוב מאד. רבים עזבו את בית המדרש, וחזרו לאחר זמן קצר עם כסף ביד. ומה איתי?
נכון, קיבלתי על עצמי לא ללכת באמצע הסדר, אבל עכשיו בין הזמנים, ואני אפילו לא רשום באופן רשמי בישיבת בין הזמנים הזאת. ולכן מה? – אני אומר לעצמי. מה זה משנה "בין הזמנים" או לא? סדר זה סדר. קבלת על עצמך לא ללכת, אל תלך.
התחוללה מלחמת איתנים בין היצר הטוב ליצר הרע, ולבסוף החלטתי לא ללכת. אני אלך בשעה אחת, לאחר סיום הסדר.
בשעה אחת הזדרזתי ללכת. יש אדם אחד לפני בתור. כדי לקבל את המענק צריך למלא טופס, אבל מתברר שהבן אדם לפני – לקח את הטופס האחרון. "רגע, רגע", אני מזדעק, "אל תתחיל למלא את הטופס. תן לי אותו לחצי דקה, כדי שאוכל לצלם, ולמלא טופס בעצמי".
אבל הפקיד מתערב, "לא אי אפשר לצלם, זה ממוספר. הרב הקציב מלגות כמספר הטפסים. מצטערים מאד".
זה שלפני קיבל, אני לא קיבלתי.
אני יוצא החוצה, עומד על המדרגות של ישיבת 'אור דוד', ושוב מתחילה בתוכי סערה פנימית. 'אתה רואה, הפסדת חמש מאות שקל'… 'אז מה, למדתי סדר של שלוש שעות, זה נצח! ברוך ה', אמנם אין לי חמש מאות שקל ביד, אבל עמדתי בנסיון, וזה שווה הרבה יותר מחמש מאות שקל'…
הרגשתי שלוה, שמחה מילאה את הלב שלי. פתאום צלצל הטלפון, ועל הצג מופיע מספר של "דרשו".
"תגיד לי", אומר מישהו מהצד השני של הקו, "עשית עכשיו את המבחן המסכם?"
"כן עשיתי. מה הבעיה?"
"אנחנו רוצים לבשר לך, שזכית בהגרלה".
"זכיתי??" זה לא קורה לי הרבה, אני נרגש. "בכמה זכיתי?"
"זכית בחמשת אלפים דולר"…
לא קיבלתי חמש מאות שקל, אבל קיבלתי חמשת אלפים דולר… הם היו שווים באותה עת כשמונה עשר אלף שקל.
באותה תקופה התגוררנו בדירה קטנה, והצפיפות העיקה עלינו מאד. מרבית החברים שהיו במצב דומה, קנו דירה גדולה על הנייר. גם אני רציתי לקנות "על הנייר", אבל לצורך כך הייתי זקוק למאתים אלף שקל, שלא היו לי. לא היה לי גם רבע מהסכום ההתחלתי לתשלום הראשון.
שמונה עשר אלף השקלים שהגיעו אלי מידו הרחבה של הקב"ה, נתנו לי כוחות נפש ועוצמה. היה לי ביד התשלום הראשון לקבלן, ושילמתי, ואחר כך איכשהו התגלגלו העניינים והצלחתי לעמוד בתשלומים.
ממש לאחרונה חגגתי חנוכת הבית בדירה החדשה ורחבת הידיים שלנו, סיים האברך את סיפורו.
(מתוך הספר דורש טוב סוכות רבי יעקב שיש שליט"א)