במשאל מעניין שנערך בקרב מספר תלמידי ישיבות על נושא השמחה – הם התבקשו לכתוב מתוך נסיונם האישי על הדרך שבה הגיעו לשמחה, על חוויה מיוחדת של שמחה הזכורה להם, ועוד. שלפנו מבחר קטעים מתוך תשובותיהם המגוונות והמחכימות, שפורסמו במדורו של הרב ה' וילנר ביתד נאמן (מוסף שבת קודש תצוה תשע"ג).
הכל בגלל קלסר אחד
…את השמחה האמיתית קיבלתי מהקלסר האדום שברשותי… לפני זמן מה ביקשני הר"מ שאתן לו את הדפים שכתבתי בשיעור כי הוא רוצה לעבור על שיעורו ולראות אם הוא נצרך לתקן את סגנון שיעוריו. בתחילה תמהתי מדוע בחר לקחת זאת רק ממני, והרי יש טובים ממני. גם הקשר שלנו לא היה כה מיוחד, בלשון המעטה, למרות שנכנסתי בקביעות לשיעור ואף רשמתי אותו מידי יום ביומו.
לאחר מספר פעמים שלקח ממני את המחברות, שאלני אם אני מסכים להביא לו גם את הדפים שאני כותב לעצמי בסוגיא. הוא מאד נהנה מסגנון כתיבת הדברים. מאז התחלתי לכתוב בסיום כל סוגיא… הקלסר האדום טפח ועמו הסיפוק הגדול שהיה מנת חלקי. 'המחייב' להראות לר"מ את הדפים עשה את שלו… הבנתי שאני שווה, הבנתי שאני יכול. מצאתי מד-ערך, מצאתי נישה, פינה שהיא רק שלי. מצאתי את הקוד שלי למנעול שהוא רק שלי. זר יבין אבל לא ירגיש.
כן עצתי לכל בני הישיבות: ראו את המעלות החבויות שבתוככם, תתחילו להאמין ביכולתכם, נסו להגיע לפסגתו של הדף שלב אחר שלב בדייקנות אך בהחלטיות. כך תגיעו לשמחה האמיתית. מבטיח לכם, זה עובד.
בשביל אושר צריך לשלם
…חשבתי לעצמי: מי שחי כל חייו ללא חיפוש וביקוש שיש באמתחתם מחיר ומאמץ, איננו איש מאושר. הוא איש שחי חיי נוחות ועובר לצד חייו, ולא איש ש'חי' באמת.
שיטת 'רשימת ההצלחות'
…התחוור לי שאין סיפוק גדול יותר ממילוי האתגרים. כשאדם ניצב על משמרתו עם שחר ויודע באיזו דרך הוא צועד כדי לצלוח את משימותיו היומיות, הוא מקבל כוחות לעמוד באתגרים – אך אליה וקוץ בה, לפתע אני רואה שהאתגרים גדולים הם מההצלחות. אני מתקשה לעמוד ביישומם, וזה מה שמביא אותי להישבר.
נטלתי דף ועט והתחלתי פשוט לרשום מהם הנקודות שבהן אני מתעלה ומתקדם יום יום, ובמה עדיין קשה לי להתמודד. ואז שמעתי מאדם נכבד עמו נועצתי, שאינני חייב ליטול על עצמי אתגרים רבים ומקשים. נטלתי על עצמי אתגר אחד – ללמוד שתי הלכות מידי בוקר לאחר התפילה.
לפתע ככלות החודש הראשון אני מגלה מה אושרו של מי שבקיא בכל ברכות הנהנין. ראיתי שבאתגר קטן ניתן למלא ייעוד ולהמשיך בסיפוק למילוי האתגר הבא. 'שיטת השלבים'. אי אפשר לבלוע הכל, אסור להציב רמת שאיפה מוגזמת. אני צריך לשאוף ליותר ממה שאני עכשיו, להצליח במטרה, ורק אז להציב מטרה חדשה ניתנת להשגה.
לא אוכל לומר שהטבלה הייתה ברורה לכיוון אחד, אבל מה שנתחוור לי עד מהרה הוא, שרשימת ההצלחות באתגרים היא בהחלט מרשימה ומתארכת, ויש בה את הכח לתת סיפוק רב, אלא שעד עתה לא שמתי לב להצלחות בצורה מרוכזת. לא פלא הוא שלאחר ימים מספר מעת שהפנקס פתוח והיד רושמת, החל המפנה אף ביתר המטלות שהצבתי לעצמי באותו פנקס.
להתחיל את היום במעשה טוב
…הגעתי למסקנא לאחר בירור והעמקה עם רה"י, וגם בהבטה על יושבי השורה הראשונה מקרב בני ישיבתנו, שאולי לזה כיוונו חז"ל באומרם 'דרך ארץ קדמה לתורה': עשה לעצמך מעשה אחד טוב, אם זה בהארת פנים לרעך, ויתור בדבר שבאמת קשה לך לוותר עליו, או תפילה ראויה וכדומה – אם כך תתחיל את יומך, באושר הניצוץ מאותו מעשה תוכל לצעוד בבטחה לשלימות המתבקשת והמיוחלת.
תתפלא, התחלתי בכך ונוכחתי בעליל כי כל מעשה שכזה מביא בעקבותיו מעשה נוסף, אולי בגדר מצוה גוררת מצוה. והתוצאה לא איחרה לבוא. מהר מאד מצאתי עצמי יושב ספון בהיכל בית המדרש בתחילת סדר א', שוקע במצולות הסוגיא עד דקויותיה וצולל בסופו במעמקי השיעור כללי המיוחד של ראש הישיבה, כשאני מבין לראשונה ממש את כולו למרות רום ערכו וחוזק סברותיו. כשהצלחתי מאוחר יותר אף להתנצח עליו עם רה"י במשך זמן ארוך, זו היתה פיסגת השמחה אליה הגעתי בישיבה.
מכך הסקתי כלל ברזל: בן ישיבה יקר, ככל שאתה זקוק בחריפות רבה יותר לעינוגים חיצוניים, זה מצביע על מצוקה גוברת בתוכך לחדווה פנימית, וזה מצביע על ריקנות. כפי שעושה נהג שמגלה את מיכל הבנזין שלו ריק מדלק, הוא צועד בבטחה לתחנת הדלק וממלא – כך עשה זאת בעצמך: תפוס כיוזמה מעשה טוב, ייעוד רוחני שעמו תתחיל להתמלאות, ועד מהרה תתמלא בשמחה אמיתית שתציף את כל יומך בישיבה בשמחה.