"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה" (שמות ל"ה, ל"א)
מידת הדרך ארץ – מה שמכונה באידיש "מענטשליכקייט" ('אנושיות') – שהיתה טבועה בטבעו של מרן, מעוררת השתאות.
מרן היה מחבב מאד את השיחות שנסבו על גדולי תורה, ופעמים רבות סיפר לי סיפורים נפלאים על גדלותם. באחת השיחות הללו אמר לי מרן, כי גדול בתורה מוכרח להיות בעל מידות טובות. טענתי כנגדו שאינני מבין את דבריו. אני מבין, שגדול בתורה צריך 'ראש חזק', שכל מעמיק, להיות בעל הבנה, מתמיד, בעל זכרון, הוא גם צריך להיות חכם, כל זה הכרחי כדי להיות גדול בתורה, אך מידות טובות – אמנם הן דבר יפה ומועיל, אך כיצד קשורות הן לגדלות בתורה?
מרן השיב: "אני חלש מאד, זכרוני לא עובד כעת. אבל אם אני אומר, תוכל לסמוך עלי שיש לי מקור לכך, אדרבא, אם יש לך דעה אחרת, תזכיר לי אחד מגדולי התורה שאינו בעל מידות"… הרהרתי מספר דקות, אך הוא הפסיקני: "חבל לך לחשוב, אתה לא תמצא. הדבר לא יתכן. מי שאינו בעל מידות – לא יגיע לעולם להיות גדול בתורה".
לימים מצאתי מפורש כדבריו, בביאור רבנו יונה על המשנה באבות (ג, י"ד): "אם אין דרך ארץ אין תורה" – "שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות".
להתייצב לפני הזמן
מרן נזהר מאד לבל יגרום לטירחא דציבורא. כאשר התכבד בסנדקאות או בסידור קידושין, דאג לכך שלא יחכו לו אף לא דקה אחת, והקפיד להגיע בזמן המיועד, לפני כולם. ומכל שכן שדייק בזמנים לשיעורים ולשיחות בישיבה.
כפי שכבר כתבתי, היה מרן משתתף באופן קבוע בישיבות הנהלת החינוך העצמאי, וכן בישיבות 'ועד הישיבות'. הוא הקפיד להגיע לישיבות אלה רבע שעה לפני המועד שצויין בהזמנות, על אף שהישיבות התחילו תמיד זמן רב לאחר השעה היעודה, והיה עליו להמתין שעה ארוכה, בנוסף לאותה רבע שעה שהקדים לבוא.
הפצרתי רבות במרן שלא יקדים כל כך, אך הוא נשאר בשלו: מידת דרך ארץ מחייבת אותו להגיע לפני הזמן הנקוב. הוא ביאר לי, כי למד זאת מהקב"ה, שהקדים ובא למתן תורה לפני עם ישראל. בסופו של דבר, העלה מישהו רעיון שפתר את הבעיה: הוחלט להזמין אותו מלכתחילה לשעה אחת אחרי הזמן שנכתב בהזמנה, ואם הישיבה נקבעה ל- 4:30, הזמינו אותו ל5:30. מרן הגיע לישיבה ב5:15, כדרכו להקדים רבע שעה קודם הזמן הנקוב, והוא הוצרך להמתין לכל היותר רבע שעה, כפי שאכן היה רצונו.
בנפול אויבך אל תשמח
בבחירות לכנסת שהתקיימו בשנת תש"מ, החליטה מועצת גדולי התורה, כי אגודת ישראל תופיע ברשימה נפרדת מתנועת פא"י. כידוע, ניהלו החזון איש והרב מבריסק, ובעקבותיהם מרן והקהילות יעקב, מאבק קשה נגד תנועה זו, אשר מרדה במועצת גדולי התורה בראשות מרן הגרא"ז מלצר, והצטרפה לממשלתו של בן גוריון, כאשר בכך היא מאשרת את חוק השרות הלאומי, אשר מועצת גדוה"ת הוציאה עליו איסור חמור.
בין רשימת אגו"י לבין רשימת פא"י התקיים מאבק קשה. מרן, יחד עם מרן בעל הקהילות יעקב, השקיע את כל כוחו ומרצו להצלחתה של רשימת אגו"י, ואף ציין במפורש שהמטרה היא להביא להפלתה של רשימת פא"י. התוצאה היתה שפא"י לא עברה את אחוז החסימה וכך נעלמה מפלגה זו מהמפה הפוליטית.
בקרב בני התורה שררה תחושה של שמחה גדולה על שהשיגו את המטרה והתקיים "רצון יראיו יעשה". אולם כשנכנסו לבשר זאת למרן, היתה תגובתו: "אסור לשמוח במפלתם של אחרים, יש כאן יהודים שיש להם עגמת נפש ואסור לנו להגיב בשמחה ולהשחית את המידות".
ראו עד היכן הדברים מגיעים. הרי מרן רצה בזה, הוא ביקש לגרום לביטולה של התנועה הסוררת, והשקיע במלחמה זו את כל כוחותיו. אך לשמוח כשמישהו אחר מצטער – זה משחית את המידות!
וכך היה מרן אומר בשם הרב מפוניבז': חז"ל אמרו במסכת ברכות (כח:), ששמואל הקטן תיקן את ברכת המינים. מדוע נבחר שמואל הקטן, ולא תנא אחר? התשובה לכך היא, כי במסכת אבות שנינו: "שמואל הקטן אומר, בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ד' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". אותו שמואל הקטן, אשר פסוק זה היה שגור בפיו, ודאי לא היה "נאה דורש" בלבד, אלא היה מקיים אותו בשלמות.
מי הוא הראוי להלחם נגד המינים? – רק אותו אדם, שכל כוונותיו לשם שמים ואין בו שמץ של אהבת הניצוח. לכן, שמואל הקטן היה הראוי לתקן את ברכת המינים.
מערכות רבות ניהל מרן נגד המהרסים והמחריבים מבית ומחוץ. בקרב בעלי השקפה שטחית אף יצא לו שם של 'איש מלחמה' השש אלי קרב. אולם מי שהכיר את מרן, יודע כי מבט זה הוא מסולף ושטחי. תמיד אמר: "לוותר, לוותר ורק לוותר". ועוד משפט היה שגור על לשונו: "עדיף להיות המנוצח, ולא המנצח".
גם בדברו על השואה היה אומר: "אשרינו שאנחנו הנרצחים, ולא הרוצחים"!… כמה רע להיות רוצח, מנצח. מוטב להיות מנוצח. להיות מן הנרצחים זה עניין של השגחה, אך לרצוח – זו השחתת המידות.
(מתוך 'במחיצתם' – הרב שלמה לורינץ על מרן הגרא"מ שך)