עצום ורב היה כבוד התורה ולומדיה בעיני רבינו… כמה כבוד רחש לספר תורה. גם בעת חוליו ושיתוקו, כשקשתה עליו ההליכה, מלווה היה את ספר התורה בעברו על פניו עד לבימה, וממנה לארון הקודש, לקיים מה שנאמר "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו" (דברים י"ג, ה'. וראה שלחן ערוך אורח חיים קמ"ט, א').
במשך שנים היה רבינו בעל קורא בבית הכנסת "אוהל רחל", תלמיד שעקב סיפר שלמרות נמיכות התיבה, מעולם לא ראוהו מכופף את ספר התורה בקריאת שורות האחרונות של העמוד, להקל על הקריאה. רכן את גופו כלפי ספר התורה.
שלא ימסרו הספר ביד נער
ואם כזה היה יחסו לספר תורה בשאר ימות השנה, אין לתאר באיזו שמחה היה שרוי בעת ההקפות בשמחת תורה. באלו פנים זורחות רוקד היה עם ספר תורה בידו ופוצח בשיר ורנן לכבודה של תורה. ויחד עם זאת, דרוך היה שלא ישב אדם כאשר ספר התורה עומד, ושלא יאחזוהו הרוקדים שלא בכובד ראש הראוי, ושלא ימסרוהו לנער שלא הגיע למצוות. קיים במוחש: "במקום גילה שם תהא רעדה"…
אין זה מכבוד הספר להעבירו ממקום למקום!
ופעם, כשהתארח רבינו באשדוד, התפלל בבית הכנסת דחסידי פיטסבורג בחדר הסמוך לבית המדרש הגדול. היה זה ביום שמוציאים בו ספר תורה. אחר "והוא רחום", ביקשו לשלוח אדם להוציא את ספר התורה מארון הקודש שבבית המדרש. ביקש רבינו סליחת הציבור, ואמר: "אין זה כבוד ספר התורה שיעבירוהו ממקום למקום!" (יעויין "זוהר" אחרי ע"א ע"ב, וכה"ח או"ח קל"ה, ס"ק ע"ח), "נמשיך "אשרי יושבי ביתך" עד סוף התפילה, בבית המדרש יסיימו כבר התפילה, ואז נעבור למקום הספר תורה, ושם נקרא!"…
דברי רבינו נתקבלו בשתיקה והסכמה. וזאת למרות שהציבור לא הכירוהו, אף חזותו לא הסגירה יותר מאברך מן המנין. במקום, נכח גם הגאון רבי דב צבי קרלינשטיין, ראש ישיבת "גרודנא", והנהן בראשו לאות הסכמה. כמה מפעים! לא התחשב בהיותו אורח, ושבמנין התפללו גם תלמידי חכמים. רגשותיו המו בכל הקשור לכבודה של תורה!
"להטריח ספר תורה בשבילי?!"…
סיפרה קרובת המשפחה: פעם ביקרתי את הרבנית אחרי חזרתה מנסיעה עם רבינו לחוץ לארץ, לצורך טיפול רפואי שהוצרכה הרבנית לעבור. החליפה חוויות. סיפרה על נסיעתם, שהלכו יחד לבקר באחד מבתי הכנסת העתיקים מתקופת הראשונים, בו נמצא ספר התורה עתיק. בפתח השער עמד שומר וסביבו גדוד מבקרים. אמר: מצטער, יש שעות פתיחה. עכשיו סגור!
רבינו שב על עקבותיו בצעדים מאוששים, והרבנית התמהמהה. אולי יגבר הלחץ והשומר יאות לפתוח. משסירב, קראה לעבר רבינו: "חכם בן ציון! מה נעשה?"
הנוכחים, כשומעם, תמהו איש אל רעהו, נרעשים: "הגאון הנודע רבי בן ציון אבא שאול?! –
הנך חייב לפתוח, נמצא כאן רב גדול מירושלים!"
השערים נפתחו. ביקשו לפתוח לכבודו דלתות ההיכל, יראה את ספר התורה הקדוש. עיני רבינו אורו. כמה חשק לראותו. ולתדהמת כולם סירב בתוקף, אמר: חס ושלום! להטריח את ספר התורה בשבילי?!"…
בבית הכנסת מהר"י אבוהב
וכך כשביקר בצפת בבית הכנסת של מהר"י אבוהב ולכבודו ביקשו הגבאים לפתוח ארון הקודש, להראותו את ספר התורה העתיק שמנהג המקום להוציאו רק בימים נוראים ובשבועות. ולפליאתם, רבינו לא הסכים בשום אופן! –
אמר: "הן מנהגכם לפתוח הספר רק בימים מסוימים, כל פתיחה נוספת אינה לכבוד התורה אלא לכבוד המבקרים, וזה זלזול בס"ת!"
לימים, בחוליו של רבינו בא לבקרו תלמיד שהוריו התגוררו בצפת. דיבר אודות בתי הכנסת העתיקים, ורבינו סח בערגה: "כמה משתוקק אני לראות את ספר התורה הנודע של רבינו יצחק אבוהב, לעיין בכתב"… הציע התלמיד: "באחד הנסיעות עם התלמידים, אתאם עם גבאי בית הכנסת. הוא בודאי יסכים לפתוח את ההיכל!"…
ורבינו נענה בענוה: "גם אם אבוא לצפת, היעלה על הדעת שיפתחו עבורי את ספר התורה שאביט בו?!"…
להושיט כוס קפה בשתי ידיו
מכאן, לכבוד לומדי התורה שכבודם הוא כבוד התורה. הקימה מפניהם מצוה מן התורה (ויקרא י"ט, ל"ב) "ומכאן למדים לכל מיני כבוד שאפשר לעשות להם, ודאי ראוי לחסיד שיעשהו", כלשון הרמח"ל.
כבוד התורה היה אצל רבינו יסוד ועיקר. בדברי ההדרכה בשיעוריו, אמר: "אני מכיר אדם, שכאשר מושיט הוא כיבוד לתלמיד חכם, פרוסת עוגה או ספר קפה, מושיט בשתי ידיו. להרגיש את כבוד התורה!"
(מתוך רבנו ׳האור לציון׳)