הרב הלל מן
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב', א')
רבי צבי מיכל שפירא, מגדולי ירושלים בדור העבר חלה במחלה קשה, וכמעט הגיע עד שערי מוות, ונשקפה סכנה לחייו, ביום שישי נאספו רופאיו והחליטו כי עליהם לנתחו בניתוח מסובך, שספק אם יתעורר ממנו, אבל זו הדרך היחידה שיוכל לשרוד מבחינת הרפואה. הרופאים באו אליו וסיפרו לו את מסקנתם וחיכו לאישורו.
רבי צבי מיכל שאל, היות ויום שישי היום, האם אחר הניתוח אוכל לחזור לאיתני, לקדש על היין ולאכול את סעודת שבת?!
השיבו לו רופאיו בהחלטיות – בודאי שלא, שלשה ימים לאחר הניתוח לא תוכל לנוע כלל, ורק עירוי נוזלים כשתיה יוכנס כמזון לגופך. כששמע זאת רבי צבי מיכל השיב נחרצות – 'אם כך אינני חפץ עתה בניתוח, קודם אקיים את מצוות הקידוש וסעודות השבת, שכה חביבים עלי…'.
בליל שבת קידש רבי צבי מיכל על הכוס בכוחותיו הדלים, אך בשמחה רבה, קולו נשמע ברמה אפילו בחדרי הרופאים שהביעו השתהות למול כוחותיו, לאחר מכן סעד רבי צבי מיכל את סעודות השבת שהוכנו לו, כשהוא אומר לסובביו, כי סעודות השבת הינם מצוה, ומעונג שבת לא ניזוקים.
לאחר השבת, בדקוהו שוב רופאיו ובחנו את מצבו, והנה לפתע דעתם השתנתה לחלוטין, הם רואים לפתע כי מצבו הוטב, ואין הוא נצרך כלל בניתוח, ויוכל להחלים לבדו תוך מספר ימים.
'אכן, זכות עונג שבת זו שעמדה לי, שלא רק אוכל לשתות אלא אף לאכול ולהתענג בשבת' סיים רבי צבי מיכל.
(מתוך מסביב לשולחן)