הרה"ח רבי אשר קובלסקי שליט"א
"לפיכך אנחנו חייבים להודות"… (מנוסח ההגדה)
הנה, אנחנו כבר כאן, הגענו לרגע המיוחל. התרגשות עזה בוערת בלב כל יהודי, הנה כבר מתקדש הלילה הנשגב בשנה, ליל הסדר… זהו הלילה אליו נכסף כל יהודי – זכרונותיו, ניגוניו וניחוחותיו שמורים אצלו במגירה המוזהבת ביותר במוח. זהו לילה שאין מואר ממנו, לילה של חיבור טהור ואמיתי בין דורות, בין יהודים לאביהם שבשמים, ובין כל יהודי לרגשותיו…
נשב לשולחן ערוך מלכותית, בפאר והדר, כבני מלכים. בראש השולחן ישב ראש המשפחה, לא פעם זהו סב בא בימים, שנערך ללילה הזה בזכרונות מתקופות קדומות, בסיפורים מעוררי געגוע, ובניגונים מרגשים וכובשי לב. לצידו, נסב כולנו מול גביעי כסף מהודרים, והקטנים המצפצפים בקול מתוק 'והיא שעמדה' זוכים הלילה לכותל המזרח לצד הוריהם. כולם ישתו ארבע כוסות כבני חורין, האחד יזכה לפתוח בהכרזה 'קדש!', ויפתח את הלבבות כולם בבת אחת…
זהו לילה ייחודי, בו אנו פותחים את הדלתות, ומזמינים 'כל דכפין' לבוא ולהתארח. זהו לילה בו כל יהודי אורח או מארח. אך סביב השולחן לא יושבים רק אורחים בני אנוש – אלא שניתנת לכל בית יהודי הזכות לארח על שולחנו אורחים מעולמות עליונים, מלאכי מעלה הבאים לשבת אתנו ולהשתתף עימנו בליל הסדר…
מי מזמין את האורחים הללו לשולחננו? מה גורם למלאכי מעלה לרצות לרדת לעולם הזה, להיכנס לכל בית יהודי ולהשתתף בעריכת הסדר? מה טעם אנו זוכים – פעם אחת ויחידה בשנה – לאורחים כה רמי מעלה?
אחת המתנות בליל הסדר, סביבה נסוב חלק גדול מליל הסדר ואף עיקרו, היא סיפור יציאת מצרים. זוהי מצות עשה מן התורה, בה אנו עוסקים ברגש רב ובעיון, מאריכים לבאר את ההגדה ולהמחיש את סיפורה, כדי שכולנו נבין, נרגיש ונחוש, 'כאילו הוא יצא ממצרים' – שנהיה הכי קרובים להרגשה האישית כאילו אנו משועבדים לפרעה, עובדים בפרך, ויוצאים לחירות – בנס גאולה פלאי ומעורר השתאות, בשבחו נספר בלילה זה.
אבל אם נבקש לדעת מה מהותה של מצוה זו, אם נבקש לברר על מה ולמה אנו כה עסוקים במצוה זו, נעיין בלשון הרמב"ם המגלה: 'ויאריך בדברים בהגדלת מה שעשה לנו ה'… ולהודות לו יתעלה על כל הטוב שגמלנו… וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח!'
במילים אלו, אנו מגלים את הסוד שטמון בסיפור יציאת מצרים. הלילה הזה מוקדש להודאה, זו מטרתו וייעודו של ליל הסדר, להודות להשם יתברך שבחר בנו מכל העמים, שמע את אנקתנו תחת עול השעבוד האכזרי במצרים, והפליא לחולל נסים ומופתים מעוררי השתאות כדי לגאול אותנו, להוציאנו מעבדות לחרות, ולכונן אותנו כעם קרובו.
יתירה מזאת, בספר הליכות שלמה מהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל נפסק, כי מי שאינו מודה לקדוש ברוך הוא ומספר את סיפור יציאת מצרים מתוך הודאה – יתכן שלא יצא את חובת המצוה. כי הלא מטרת המצוה היא להודות להשם, ואיך אפשר לקיימה בלי להגיע למסקנת הסיפור – להודות!
הזוהר הקדוש – בקטע הנאמר בקהילות רבות לפני תחילת סימן 'מגיד', מגלה כי ההודאה – היא זו שמזעיקה לביתנו את המלאכים, את אותם אורחים נשגבים. כשיהודי יושב בליל הסדר ומודה להשם יתברך – כל פמליא של מעלה מתעוררת, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קורא להם, ואומר: 'היכנסו נא לבתי היהודים, המספרים עכשיו בשבחי ומבארים את ניסיי וגבורתי!'
לפיכך, רבים נהגו להוסיף ולספר בליל הסדר סיפורי 'יציאת מצרים' אישיים, ניסים שנעשו להם, פלאות שהצילו אותם מרדיפות הגויים. כי הלילה הזה מוקדש להודאה על ניסים של כולנו, וגם לנצל אותו להודות לה' על נסים פרטיים, על ישועות אישיות!
ההודאה בפסח, פותחת לנו צוהר לענין ההודאה. ההודאה של יהודי פותחת שערי שמים, נותנת כח ועוצמה להשפיע טובה וברכה לעם ישראל, בליל הסדר ובכל ימות השנה. לפיכך מסיים הזוהר ומסכם כי ראוי לכל יהודי להודות לה' תמיד על רוב ניסיו וגבורותיו, כי ההודאה – היא המפתח החזק לפתוח שערי שמים, ולזכות להשפעות טובות וברוכות.
ליל הסדר כבר כאן, זה הזמן להתרומם ולהתרונן: 'ברוך אתה ה'! אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה! כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים שמחים בבנין עירך… ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו!'
טביעה מחרידה!
זה קרה בקיץ שנת תשע"ה, בבית משפחה מקרובי משפחתי. בני הזוג שוחחו ביניהם על ענין ההודאה, ועל החשיבות לראות את הטוב שהקדוש ברוך מעניק להם, בהעניקו פרנסה, ילדים, בריאות ונחת. הן זה ממש לא מובן מאליו – מדובר בשרשרת ניסים רצופה וגלויה, ויש להקדיש זמן להודות על כך!
לאחר ההתבוננות המשותפת בענין, החליטו בני הזוג להשתדל למצוא כל יום מספר דקות, ולהקדישן להודות לקדוש ברוך הוא – בפרק תהלים, באמירה מהלב, או במילים פשוטות וברורות בשפה המדוברת. פשוט לומר תודה לבורא עולם! וכך, מדי יום ביומו, מצאו בני הזוג את מה שהגדירו 'התודה היומית' – דקות המוקדשות להודות לבורא עולם על כל הטוב שגמל עימם.
היה זה בחודש אב. בני המשפחה יצאו לחופשה בעיר קטנה במרכז הארץ. במסגרת תוכנית החופשה, הוחלט כי באחד הימים ייצאו האב ובניו הקטנים לבריכה המקומית למספר שעות, כשאחר כך תמתין להם האם במקום המפגש, ובני המשפחה ימשיכו יחדיו ליעד הבא…
בהגיע השעה היעודה, התייצבה האם במקום המפגש כמוסכם, והמתינה לבעלה ולילדים. אך הדקות חולפות, חמש דקות וגם עשר, ואף עשרים דקות חולפות – ועדיין הם לא יוצאים מהבריכה. הדבר נראה מוזר – הן התוכנית סוכמה מראש, היא מדוייקת לפי שעות מוקצבות לכל אתר ואטרקציה – מה הטעם לאיחור?
הזמן ממשיך לחלוף, הם עדיין לא מגיעים, והיא נאלצת לעמוד ולהמתין. זה לא נעים לחכות בחום, אולי אפילו קצת מעצבן… 'הרי מדובר בכמה דקות פנויות' – היא אומרת לעצמה – 'אפשר לנצלן ל'תודה היומית'! הרי ברוך השם זכינו ילדים בריאים וחייכניים, יצאנו לחופש עימם, ואנו נהנים מכל רגע… הן הקב"ה בטובו העניק את כל אלה, אז את הזמן החולף – אקדיש ל'תודה היומית'!'
היא עומדת וממתינה, ותוך כדי – לוחשת בלב מתרונן, מודה ומוקירה על כל הטוב, וכן, גם על כך שהיא ממתינה עכשיו, גם על קשיים היא מודה, גם על מה שנראה כתקלה – כי כנראה זה לטובה….
לפתע, כמו רעם ביום בהיר, החרידו קולות סירנות עולות ויורדות את הרחוב בו המתינה. היא מביטה באורות המנצנצים ממרחקים, וזיהתה אמבולנס, ואחריו רכב טיפול נמרץ, ואחריהם עוד כמה כונני הצלה מזנקים למקום. היא לא סקרנית, בוודאי שלא תיגש לשאול מה קרה, אך זה קצת מוזר – מה מעשיהם כל אלו במבנה שמאחוריה?
כוחות ההצלה לא הוחשו בחינם לבריכה המדוברת. המציל הוא שהזעיק אותם, לאחר אסון טביעה מזעזע להחריד…
היו אלה ילדיה של האשה, ששהו במים בצוותא עם אביהם. הילדים המאושרים לא ידעו את נפשם משמחה, קיפצו על גלגלי הים, התיזו מים לכל עבר, צוחקים במתיקות ונהנים מכל רגע. האב דרוך בשמירה בשבע עיניים, מים הם לא משחק ילדים…
'סך הכל הילדים זהירים וממושמעים', ציין לעצמו האב בסיפוק. הם אמנם מוציאים את המרץ וחווים את החוויה עד תומה, אך לא מגזימים ולא מסתכנים. הגלגלים והמצופים איתם, על כל צרה שלא תבוא…
והיא באה בגדול. כשפנו לצאת, בסיבוב הבריכה האחרון, הסתובב בן השלוש על הגלגל והרים את ידיו אל על. אחיו הגדול יצא מהבריכה כשאביו תומך בו, וכשהסתובב האב גילה כי יש גלגל – אך אין ילד!
האב החל לזעוק זעקות נואשות: הוא טובע! הוא טובע! – – –
המציל נזעק למקום לקול זעקות האב, ומיהר לצלול פנימה. הרוחצים החלו נמלטים מהמקום בבהלה, לקול צעקות וזעקות חרדה, לנוכח דמותו של ילד קטן בן שלוש, חסר אונים, מוטל בקרקעית הבריכה…
המציל מיהר להגיע אל הילד, וכשהוציאו – לחרדתו התברר כי הילד אינו נושם… המציל הרטוב מתחיל במלאכת ההחייאה, אך ללא הצלחה. הוא פרך ידיו בייאוש, ואמר לאב בצער: 'אין מה לעשות…'
האב פרץ בזעקות שבר: 'לא! לא! אנא, תציל את הילד שלי, אנא תנסה שוב!'
אבל זה נראה אבוד, הרי הילד לא נושם ולא קיבל אספקת חמצן למוח. כך אי אפשר לשרוד, וזה כנראה מה שקרה לו!
כל הבריכה היתה כמרקחה, הכל עומדים מסביב בפאניקה, חלקם ממלמלים פרקי תהלים, חלקם אילמים מזעזוע, חלקם מנסים לסייע וחלקם שואגים בחרדה…
ה'תודה היומית' שהצילה…
באותה עת שחה בבריכה רופא, וגם הוא נזעק לקול ההמולה. עודו רטוב עד לשד עצמותיו, אך המחזה המזעזע הריץ אותו לזירה. 'אתם תתפללו!' צווח בהיסטריה לעבר המביטים בו, 'ואני אנסה את שלי!' – אמר, והחל לעבוד במרץ…
דקות ארוכות הנשים ונפח, דפק ועמל, עד שהילד הגיב, ולו בהקאה קלה. אך התגובה הזו היתה כמו זריקת מרץ מעודדת… הרופא התנשם בכבדות, האדים ממאמץ, ראשו הגיר נחלי זיעה, והוא עדיין מעסה, ומנשים, ונותן מכות בשוקר חשמלי…
לבסוף, בניסי ניסים, התעורר הילד, ופונה לבית החולים בניידת טיפול נמרץ. כשהגיע לבית החולים כבר נשם בכוחות עצמו!, ובתוך 24 שעות בלבד – שוחרר לביתו, שמח וטוב לב, בריא וחייכן כתמיד!
כל זמן ההמתנה מחוץ לבריכה, האם אינה מבינה מה הטעם לעיכוב. היא מחייגת שוב ושוב לסלולרי של בעלה, אך הוא לא עונה… אין לה מושג כי בנה נאבק על חייו, היא לא משערת כי הבריכה כולה בפאניקה, אין לה שמץ מידע כי חיי בנה מוטלים עכשיו בסכנה קיומית… היא רק מנצלת את דקות ההמתנה הארוכות הללו ל'תודה היומית', ומרבה לשאת עיניים ממתינות לכיוון שערי הבריכה…
לפתע, גילתה את בנה יוצא את שערי הבריכה על אלונקה, נישא בידי צוות רפואי מיומן היישר לדלתות האמבולנס הפתוחות. מאחוריו צועד אביו, עדיין סמוק ומבולבל, נרגש ונסער, עיניו נוטפות דמעות והוא רועד בהיסטריה… ואז הוא אומר לה בקול: 'ברוך השם, תודה להשם – הוא חי, הוא חי!!!'
רק אז הבינה האם את הסיבה לעיכוב הממושך. רק אז הפנימה כי היה כאן מאבק על חיי בנה, בזמן בו עמדה והמתינה, ופיה ממלמל דברי הודאה. ואז ראתה, חוותה והרגישה – כי ההודאה שיצאה מפיה, המילים המרגשות שאמרה בתודה לה' על שלושה ילדים בריאים – הותירו גם את בנה הטובע חי ובריא!
בשיחה עימם, אומרים לנו ההורים בהתרגשות: 'לא ידענו, כי ההחלטה על ה'תודה היומית' תוכיח את עצמה בכזו מהירות. התברר לנו כי יכולת ההודאה רבה ועצומה עד מאוד, והיא הצילה לנו את חיי הילד!'
כי ליהודים יש מפתח, חזק ועוצמתי במיוחד, קוראים לו הודאה. הן הקדוש ברוך הוא עושה לנו כל כך הרבה טוב – משפחה, ילדים, חיים מאושרים, פרנסה, ומה לא… – יהודי שמודה על כל הטוב הזה, פותח דלת להשפעות טובות נוספות, מאפשר לבורא עולם להעניק לו עוד ועוד!
הוא שאמרו חז"ל במדרש שוח"ט, שכל האומר שירה על נס – זוכה שנעשה לו נס אחר. ככל שיהודי מודה יותר על החסד היומיומי, ככל שיהודי מקדיש זמן לראות את הטוב שסביבו ולהודות על כך – הוא פותח לעצמו את השערים, הוא מזכה את עצמו בהשפעות טובות נוספות, הוא נותן את הכח והעוצמה לתת לו עוד טוב, להשפיע עליו עוד שפע ברכה.
הבה נאמץ את גישת ה'תודה היומית' – להשקיע מדי יום זמן להודות לבורא עולם במילים פשוטות, מהלב שלנו, מהתחושות שלנו, פשוט לומר תודה לבורא עולם. כך נפתח לנו שער לישועות רבות וברוכות, ונזכה בהשפעות טובות לנו ולילדינו.
'הודו לה' כי טוב' – ואז נראה – 'כי לעולם חסדו!'
תודה על מצות שבורות…
שולחן ליל הסדר, בבית הגה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל. השולחן כבר היה ערוך בטוב טעם, המצות השמורות והיקרות נחו עליו בשלווה, ממתינות לתחילת הסדר. כמו ברוב בתי ישראל בליל הסדר, גם ביתו של רבי זלמן המה בילדים ונכדים מתרוצצים, ואז, אחד הילדים עלה על הכסא ומשך את המפה, והמצות המהודרות נשברו…
שוד ושבר. אחרי שנבחרו שלוש מצות שלמות ונאות לליל החג, לפתע אכזבה שכזו… הכל הביטו ברבי זלמן היושב בראש, שלא כעס ולא קצף, וגם חיוכו הנעים לא מש מפיו. אחרי רגע קט קפץ ממקומו בשמחה עצומה וקרא: 'רבונו של עולם, כמה אני מודה לך שזיכית אותי בנכדים מתוקים כאלו!'
זהו. אף מילת שבר, אף צעקה, אף הערה למי מבני הבית. הן מהותו של הלילה הזה הוא הודאה – אז גם אם ישנן תקלות, ולפעמים נוצר לחץ – עדיין יש למצוא כל דרך לשמור על מהות הלילה – להודות להשם יתברך, כי נכדים מתוקים ובריאים, תוססים ועליזים שיודעים איך לשבור מצות בדיוק ברגע הלא נכון – זו מתנה יקרת ערך שקיבלנו מבורא עולם, וכמה חשוב לדעת, שגם ברגע הזה – טוב להודות לה'!
הודאה היא לאו דווקא ברגעים השמחים, כשהכל הולך כשורה. 24 שעות ביממה – גם ברגעים קשים ומאתגרים, אנו אומרים 'הודו לה' כי טוב'!
מול אש בוערת…
הסיפור הפעם הוא עדות אישית, מתוך ביתי פנימה:
היה זה בליל שבת חנוכה שנת תשע"ו. נרות החנוכה דלקו יפה על אדן החלון, מאירים באור זוהר את תקרת הבית. לפתע, נר אחד נפל על השיש, ולהבה קטנה החלה לבעור…
השמן מהנר התלקח, כמו מדורה קטנה בוערת על אדן החלון. הילדים הביטו במחזה בחרדה רבה, והאמת – גם ההורים. הן שבת היום, אסור לכבות את הדליקה המתלקחת, והיינו בחרדה דרוכה לוודא אם לא ייווצר כאן חשש לפיקוח נפש, כשבינתיים – הבית כולו נתון לחסדי הלהבות…
אין דרך לתאר את ההלם, את החרדה האופפת. עמדנו והבטנו בלהבות המלחכות בהנאה כל טיפת שמן, גובהן הולך ועולה, מחסיר עוד פעימה בלב הילדים…
ואז, תוך כדי המבט באש הבוערת והמעקב הצמוד אחריה, נזכרנו בכוחו של כח ההודאה, בסגולת אמירת 'מזמור לתודה', המסוגלת לחולל פלאות וישועות. החלטנו, שכ'עזרה ראשונה' נאמר את פרק 'מזמור לתודה' מתוך הודאה עמוקה על שהאש לא הפתיעה אותנו באמצע הלילה ואנו יכולים לעקוב אחריה ולבחון את ממדי נזקיה, ואולי בזכות אמירת 'מזמור לתודה' נזכה לחסדים גלויים וישועה מופתית…
שרנו 'מזמור לתודה' בהתרגשות רבה, וגם קיבלנו על עצמנו, כי אם הלהבות ייכבו מעצמן בתוך רגעים ספורים – תיכף ומיד תאמר כל המשפחה 'נשמת כל חי', בהודאה עמוקה להשם הטוב על הנס המופלא….
וכך היה – תוך כדי אמירת המזמור החלה האש לשקוע, ועד סיום אמירת המזמור – כבר דעכו הלהבות ונכבו כליל. ותפילת 'נשמת כל חי' שאמרנו באותו ערב – היא שבערה באש, בלהבה נרגשת של הודאה. הן ראינו בעינינו את כוחה של ההודאה שחוללה פלאים, ופתחה עבורנו שער לישועה…
לפעמים, כשצריך כלי עוצמתי במיוחד, יש את נשק ההודאה. כשיהודי צריך ישועה וכל הדרכים נראות כחסומות בפניו – הוא יכול לאמץ את גישת ההודאה. כי יהודי שמודה להשם – זוכה בישועות גלויות, גם נדירות ובלתי צפויות!
לילה של ישועות!
אחרי קרוב לעשר שנות המתנה ארוכות לזרע של קיימא, ולאחר שכבר ניסו בני הזוג סגולות רבות וחוו אכזבות לא מעטות, נכנס הבעל לכ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א בחורף תשס"ה, והביע בפניו את כאבו על השנים הארוכות וההמתנה הממושכת… 'מה עוד אוכל לעשות כדי לזכות בזרע של קיימא?' שאל בסערת נפש…
הרבי שמע את דבריו, וראשית עודד אותו וחיזק את ידיו. אחר כך הרהר קלות והוסיף: 'הנה, אנו מתקרבים לליל הסדר, אז תהיה לך הזדמנות…'
במתינות ובסבלנות, מסביר לו הרבי למה הוא מתכוון: 'ראה נא, זהו לילה כיום יאיר. עצתי, כי בלילה הזה תלמד מספר 'אור החיים הקדוש' את הקטע בפרשת 'בא', פרק י"ג פסוק ח', על המילים 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור'. שם, מגלה ה'אור החיים הקדוש' כי עצם סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הוא סגולה לזכות בזרע של קיימא,' אמר הרבי…
האברך יצא לדרכו, שומר את הדבר בלבו, נערך בציפיה דרוכה לליל הסדר, ללמוד את הקטע המדובר מספר 'אור החיים הקדוש', כפי הסגולה שהורה הרבי…
עוד לפני חנוכה תשס"ו, פעה התינוק הצעיר, אותו 'בן של ליל הסדר', פעיות ראשונות. כהיום, הילד בן עשר, ואביו זוכה לספר לו מיציאת מצרים בליל הסדר…
את התגלית הזו, שמענו מהמשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, שהעיד על עשרות זוגות שנושעו בזכות הסגולה הייחודית הזו, ותיעדנו אותה באופן אותנטי גם מפי בעל המעשה, אשר שמע את הסגולה מפי הרבי, קיים אותה, וזכה לישועה גלויה וברורה בזכותה!
כי הלילה הזה הוא לא יום ולא לילה, הוא יצירה נפרדת, שמימית, לילה שמאיר כמו יום ממש. שערי אורה פתוחים, שערי השפע מוריקים טובה, צריך רק לחטוף את ההזדמנות!
ויש הזדמנויות רבות כאלה במהלך הלילה – כשמוזגים כוס שני כתוב 'וכאן הבן שואל', ומקובלנו מצדיקים זי"ע שזו עת רצון לכל בן של אבא שבשמים, לשאול ולבקש, להתפלל ולהתחנן, לפעול ישועות גדולות בכל מה שהוא זקוק לו. גם בעת פתיחת הדלת לאליהו הנביא, זו עת רצון ייחודית לפתוח שערי שמים, לבקש ולזכות.
באומרנו 'ונצעק אל ה' אלוקינו' באמירת ההגדה, זו הזדמנות לצעוק, לזעוק מעמקי הלב והנפש, להתחנן על כל מה שבוער ומציק, כפי שגילה הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע שזו עת רצון שמימית. והעיקר – לזכור שזה לילה של הודאה, וכשיהודי מודה נפתחים לו שערי שמים, והוא יכול להשפיע שפע טובה וברכה, ישועות ונחמות עד בלי די!
פסח כשר ושמח!