"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח')
שח הגאון רבי אריה ישראלי: סיפר לי הגר"א מן מעשה שמאוד התפעלתי ממנו: יהודי ביקש ממנו לשאול את רבי חיים קנייבסקי שליט"א איזו שאלה שהוצרכה לו לדין תורה שהיה לו עם שכנו. אמר לו הגר"א מן שר' חיים אינו עונה על שאלות כאלו, ושאלה כזו שישאל בבי"ד; והלה הסביר שאין זה בדיוק דין תורה, אלא העניין הוא כזה:
לו עצמו היה ב"ה כסף ולא חסר לו מאומה. ופעם בליל שבת הוצרך להיכנס לבית שכנו, ונדהם מאד לראות שעל שולחן שבת מונחת רק קופסת טונה אחת, ועוד איזה דבר מאכל מועט, וזה כל סעודת השבת שלו. ברוב תדהמתו לראות את שכנו חסר כל, פנה אליו ואמר לו שמהיום והלאה כל הוצאות השבת שלו עליו, ואכן נתן לשכנו מאותו יום סכום כסף מדי שבוע לקנות על חשבונו את כל צרכי השבת.
הגיעו ימים, והעשיר ירד מנכסיו והתקשה לכלכל את שכנו העני, שהיה אב למשפחה ברוכת ילדים. בראות העני את מצבו של שכנו אמר לו שעקב מצבו הכלכלי הירוד אינו חייב יותר לפרנסו, אך העשיר (לשעבר) ענה לו, כי הואיל וקיבל על עצמו שהוצאות השבת שלו יהיו עליו, הוא ימשיך בכך ומקוה בעז"ה לעמוד בזה.
היו לשני השכנים שתי טענות לוויכוח: האחד טען – כתוב שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת, שעל זה נאמר לוו עלי ואני פורע, ואם כן גם מזונות השבת של השכן הינם בתוך הקצבה. ואילו השני טען שרק מזונותיו של האדם "עצמו" כלולים ב'לוו עלי ואני פורע' אך לא מזונותיו של השכן, אפילו שהם לכבוד שבת, ועל זה לא נאמר לוו עלי ואני פורע. בנוסף היה להם ויכוח בעניין 'שונא מתנות יחיה', האם פירושו שמי שכן יקבל מתנות לא יחיה, או שזה רק מציין מעלה, ששונא מתנות מקבל שכר נוסף, והוא שיחיה.
השאלה הופנתה למרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, והוא אמר שהוצאות שבת בעבור השכן אינם כלולים במזונות שבת, אלא רק מזונותיו שלו ולא של חברו. הופנתה השאלה גם למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, והוא אמר שגם מזונות חברו כלולים בהוצאות שבת, אם אותו אחד מצטער בשבת שלחברו אין.
ומשהובאו דבריו בפני הגר"ח שליט"א, אמר כי הקושי לראות את חברו בחסרונו בשעה שלו עצמו יש, אינו אלא מדרך המוסר, ואם כן אין זה נכלל בגדר הוצאות שבת. אמנם בכל אופן אמר לאותו עשיר שישתדל להמשיך ובירכו שיהיה לו בהצלחה.
(כאיל תערוג, מתוך קובץ שיחות בחכמה אמרתי עמ' קמג- קמד)