המשגיח זצ״ל רבי יחזקאל לוינשטיין, הדומה למלאך ה', הייליגער ר' חצק'ל, עובד אלוקים בכל כחו, היה מופשט מכל ענייני העולם הזה, הוא לא ידע "צורתא דזוזא", צורת מטבע. אבל הרי התורה היא תורת חסד, הוא רצה להתעסק גם בחסד. איזה חסד הוא יכול לעשות? הוא רצה מאד להחזיק בביתו גמ"ח, שיוכל להלוות כסף לאנשים. אבל יש רק בעיה 'קטנה': מה לעשות שאין לו כסף... הוא התעניין אצל התלמידים שלו אולי הם מכירים איזה יהודי בעל ממון שרוצה לזכות אותו, ולהפקיד אצלו סכום כסף שאיתו הוא יפתח וינהל את הגמ"ח. כעבור זמן הוא אכן פתח גמ"ח. אח, "הגמ"ח של ר' חצק'ל".. מי לא זוכר אותו.
מי האיש שהפקיד את סכום הכסף הגדול בגמ"ח של ר' חצק'ל? אספר לכם: התלמידים מצאו יהודי מאמריקה, עשיר ואוהב תורה גדול. לא הייתה לו שייכות אישית למשגיח, הוא לא היה מהתלמידים שלו באחת מהישיבות שבהן הוא כיהן כמשגיח. כשבא אחד מתלמידי המשגיח וסיפר לו על הרצון של המשגיח לנהל גמ"ח, נעתר מיד בשמחה רבה, קפץ על הדבר כמוצא שלל רב, ואכן הפקיד אצלו סכום כסף נכבד שהיה הבסיס של הגמ"ח של ר' חצק'ל. היהודי הזה עשה חסד כפול, לא רק עם האנשים הנזקקים לגמ"ח אלא גם חסד עם המשגיח....
היהודי הזה זכה לנחת רבה מילדיו. כל ילדיו הבנים והחתנים, היו בני תורה, והוא החזיק ותמך בכולם. לימים הגיע לביקור בארץ ישראל, ורצון עז התעורר בו להיכנס למשגיח. הוא ידע שאצל המשגיח אין חנופה, אבל בכל זאת, הרי הוא 'מחותן' עם המשגיח, המשגיח מחזיק ביד את הכסף שלו, ואם כן בודאי יקבל אותו בלבביות ובסבר פנים יפות.
נכנס האיש אל המשגיח וסיפר לו מי הוא. המשגיח ישב כדרכו בגוף מורכן ובעיניים מושפלות. הנהן בראשו ואמר: "כן, אני מכיר אותך, אני יודע שהואלת בטובך להפקיד אצלי סכום כסף גדול עבור קופת הגמ"ח, אני מכיר לך טובה על כך. ואז הוא הוסיף: "שמעתי עליך דברים טובים. שמעתי שברוך ה' אתה תומך בבנים ובחתנים שלך כדי שיוכלו לשקוד על התורה. אשריך! תמשיך לעשות מעשים טובים".
ואז לפתע המשגיח הרים אליו את עיניו ושאל אותו באידיש: "תאמר לי אתה עצמך לומד?" השאלה הזו הייתה כמו פצצה שהוטלה אל תוך החדר. היהודי היה נבוך מאד, ושתק. טוב, מה הוא יענה? יאמר לו את האמת? לא נעים. השתיקה הרועמת הספיקה למשגיח כדי להבין את התשובה. ואז פנה אליו ואמר בטון תקיף: "דע לך, אתה תצא מהעולם ערום ויחף, איך יתכן שתצא מהעולם בלי לימוד תורה?!"
אוי, רבותי! לקבלת פנים כזו הוא לא ציפה. הוא נפרד מהמשגיח לשלום וכעבור זמן קצר שב לביתו בארצות הברית. עם שובו מיהר לנסוע אל אחד מראשי הישיבות שהיה איתו בקשר, ולאחר שיחה קצרה סיפר לו על מטרת בואו: "רב'ה, אין ברירה, אתה חייב לקבוע איתי חברותא" ראש הישיבה התעניין מה קרה לו. הוא היה בטוח שהלה בא אליו כדי לתרום לישיבה, כפי שנהג מימים ימימה, והנה הוא מבקש ממנו ללמוד איתו בחברותא...
שאל אותו ראש הישיבה: " תגיד לי, הכל בסדר אצלך? מה קרה? היהודי התחיל לבכות בהתרגשות רבה, וסיפר: הייתי אצל המשגיח הוא אמר לי שבלי לימוד תורה אצא מהעולם ערום ויחף. לא שיך דבר כזה! אני חייב להתחיל לשנות את סדרי החיים שלי, ולהקדיש חלק מהיום ללמוד תורה". וכך היה. לימוד התורה נהיה חלק בלתי נפרד מסדר יומו, וכשנפטר מהעולם כבר לא היה ערום ויחף!
ועכשיו נחשוב לרגע: כשהאדם הזה יצא מביתו של המשגיח בודאי חש תחושה לא נעימה. בטח חשב בלבו: הרי נתתי למשגיח סכום כסף גדול וזיכיתי אותו במצות חסד. האם זו קבלת הפנים שמגיעה לי? יצאתי מביתו נזוף ונבוך, האם זו הכרת הטוב שלו כלפי? אבל אחרי שחייו של היהודי הזה השתנו מן הקצה אל הקצה, והוא החל להקדיש זמן יקר מסדר יומו העמוס ללמוד תורה – אז הבין: כן, זה נקרא ידיד אמיתי! כשנפגשתי עם המשגיח פנים אל פנים, המשגיח בטח חשב בלבו הרי אני חייב הכרת הטוב ליהודי הזה מאמריקה, איך אני אכיר לו טובה? מה אתן לו בתמורה? ואז הוא 'דקר' אותי עם דבריו הנוקבים שחדרו אל העצמות שלי. כן כן, הוא הושיב אותי ליד הגמרא זה נקרא ידיד אמיתי!
רבותי, אתם שומעים? הטובה שהכיר לו ר' חצק'ל היא הטובה החשובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא נתן לו חיים!
(יחי ראובן)